בית עליית הנוער בלוסדרכט ("הפאביליון")
תמונת חניכים ומדריכים בבית עליית הנוער בלוסדרכט 1941-42
בית "עליית הנוער" בלוסדרכט (פאביליון לוסדרכטה ראדה – (Paviljoen Loosdrechtse Rade נחנך ב-29.8.1939 על-מנת לקלוט ילדים יהודים שהגיעו להולנד ללא הורים משטח הרייך השלישי הגרמני.
הבית בלוסדרכט הוקם כתחליף לשני בתי-הכשרה שהקימה "עליית הנוער" קודם לכן בהולנד כדי לקלוט ילדים שהוצאו ממחנות ההסגר ומבתי יתומים.
- בית-הכשרה ה"פונדלהוף" ( (Vondellhof באמסטרדם.
- בית ההכשרה במייסהירנלנד (Mijnsheerenland) שליד רוטרדם.
תחילה הועברו ל"פאביליון" ילדי בית ה"פונדלהוף" שנמצא בלתי-מתאים להכשרת הצעירים.
אל בני-נוער אלה צורפו בנובמבר 1940 גם חניכי מייסהירנלנד לאחר שפונו מהמקום על-ידי הגרמנים, שהחל מסתיו 1940 אסרו על היהודים בעלי הנתינות הגרמנית להתגורר באזור החוף.
את פעילותו בהולנד החל ארגון "עליית הנוער" עוד בשנת 1933, שנה בה נוסד בברלין על-ידי רחה פראייר (Recha Freier) ופעילותו זו בהולנד הואצה לאחר "ליל הבדולח", בנובמבר 1938.
בעקבות זאת בשנת 1939 החלה "עליית הנוער" לפעול כ"עמותה להגירתם והכשרתם של ילדים לארץ-ישראל", פעילות שהניבה, בין השאר, את שני בתי-ההכשרה שהוזכרו (באמסטרדם ובמייסהירנלנד ליד רוטרדם).
מנהלו הראשון של ה"פאביליון" היה השליח מארץ-ישראל, יעקב צוראבל חבר קיבוץ נען.
בתחילת פעילותו של הבית עבדו החניכים כיחידים אצל איכרי הסביבה ועזרו בעבודות הבית. שניים מהנערים קיבלו הכשרה בעבודות נפחות, והבנות, ברובן עסקו בחליבה ובעבודות קלות אחרות, או שעזרו בעבודות הבית של החווה.
אחרי הפלישה הגרמנית להולנד, כחצי שנה מאוחר יותר, ובהקשר לתכנית ההולנדית להצפת המדינה כהגנה מפני כיבוש הולנד ע"י הגרמנים, פונו הצעירים לזמן קצר לאלקמאר. אחרי כניעתה של הולנד יכלו החלוצים לחזור ללוסדרכט. צוראבל, שהיה בעל דרכון בריטי פונה עם משפחתו לאנגליה במאי 1940 .
את מקומו של צוראבל תפס לודי כהן, צעיר יהודי הולנדי, שסיים את הכשרתו כרב. עוזרותיו, לענייני משק-הבית היו, בטי בריץ וחנה דה-ליאו.
המדריכים המרכזיים בלוסדרכט היו "שושו" (יכין סימון) ומנחם פינקהוף.
קבוצת הדיירים ב"פאביליון" בלוסדרכט עברה כמה שינויים אחרי מאי 1940 . כאמור בשל סגירת המרכז במיינסהירנלנד על ידי הגרמנים, הגיעו חלק מהנערים שהיו בו ללוסדרכט. בבית חיו כבר כ – 70 חלוצים והמקום היה מלא מדי. חלקם נאלץ להתגורר בפנסיון בסביבה ואחרים הועברו לגור אצל אנשים פרטיים. קבוצה של החניכים הצעירים ביותר הצטרפה למרכזי הכשרה אחרים וחלקם חזרו להוריהם.
בקיץ 1942 היו בלוסדרכט 32 חלוצים גברים ו – 18 חלוצות (בתמונה המקושרת חסר "שושו", דמות מרכזית ב"פאביליון") , כולל אנשי הצוות. חלקם היו דתיים ושמרו על חוקי הכשרות. "הפאביליון" היה גדול דיו לאכסן את כולם. הצעירים ישנו 4 בחדר במיטות קומתיים, בחדרים קטנים. הרווח בין המיטות היה כל כך קטן ששני אנשים לא יכלו לקום מהמיטה בו-זמנית.
קשה היה לחמם את הבית. בחורף הייתה מעין הסקה מרכזית שלא הורגשה בקור העז. בחורפים 1941-42 היה גם קושי בהשגת פחם לחימום וצינורות המים קפאו. 'על השמיכות הייתה שכבת כפור' מספרת לילי קטנר, אז חלוצה בת 18 מוינה. בחדר המגורים עמד תנור מרכזי, שבהעדר פחם הוסק במעט עץ יבש שייצר הרבה עשן. על התנור הזה בישלו. לילי נזכרת שאספקת המזון בלוסדרכט סבלה גם ממחסור. לא היה מספיק לחם לארוחות הבוקר אף פעם, ואת החסר מילאה דייסת גריסים שהופיעה שוב בארוחת הערב לא פעם. רבים מהחלוצים הוזמנו לארוחות עם המשפחה על ידי האיכרים שאצלם עבדו. יותר קשים היו הבדידות והניתוק מהמשפחה, הדאגה לבני משפחה והפחד מהעתיד. באוויר הייתה תלויה מן אווירה של עצב שהתבטא אצל רבים בבעיות בהתנהגות. הם אמנם ברחו מהנאצים בגרמניה, אבל אלה השיגו אותם בהולנד. החלוצים חשו עצמם במלכודת. החלום להגיע לארץ ישראל, או לכל מקום אחר בעולם, הלך והתרחק.
למרות, או אולי הודות למצב הקשה, הייתה הרגשה חזקה של שייכות בין החלוצים.' "הפאביליון" לא היה רק בית ילדים, לא בית יתומים. זה היה הבית, בית אמיתי….. היינו משפחה אחת גדולה', מסבירה לילי קטנר אחרי המלחמה. לדעתה יצרו את האווירה הזו המדריכים הכריזמטיים שעיצבו את כוחו הקסום של "הפאביליון". החום שהקרינו, שנתנו את כל מהותם, שהיו איתנו יומם וליל, שהיו לנו אבא ואמא ואח ואחות, מורים ויועצים. שידעו להקשיב לנו. פשוט להקשיב. וכיוון שידעת שאפשר לסמוך עליהם במאה אחוז אפשר היה לבטוח בהם …..'
כאשר החלו הגירושים מהולנד, ב-15.7.1942 והלך והתברר כי חניכי לוסדרכט צפויים אף הם להיות מגורשים למזרח, הותוותה על-ידי מדריכי המקום דרך פעולה והוחלט כי לפני בוא הגרמנים יוברחו כל החניכים מהבית ויועברו למקומות מסתור, או כפי שכונתה ההסתתרות – "צלילה".
לצורך כך נעזרו בקשריה של מרים וטרמן שהכירה חוג אנשים רחב של לא-יהודים.
מרים, ילידת בילטהובן, שעבדה קודם לכן, עד שנת 1940, כמורה בבית הספר החדשני ה"וורקפלאץ" (Werkplaats) בבילטהובן, פנתה באוגוסט 1942 אל ידידה הנוצרי, יופ ווסטרוויל, שהיה קודם לכן מורה ראשי בוורקפלאץ ושטחה בפניו את תוכנית פינוי החניכים והסתרתם על-ידי הולנדים בבתיהם הפרטיים.
ביום שבת ה-15 באוגוסט 1942 הועברה בטלפון למדריכי ה"פאביליון" מילת הצופן על-ידי אריקה בליט מ"עליית הנוער" שמשמעותה הייתה שילוח כל דיירי ה"פאביליון" על-ידי הגרמנים מלוסדרכט למחנה המעצר בווסטרבורק.
בערב קראו מנחם פינקהוף ושושו סימון את כל החלוצים לחדר האוכל. הם סיפרו שההנהלה החליטה להסתיר את כולם אצל משפחות לא-יהודיות וככה להצילם מידי הנאצים. 'יעצתי להם לקרוא וללמוד הרבה. הם היו מאד נבונים. לאחר מכן אמרנו לכל ילד בנפרד לאן עליו ללכת וניתנו לו ההוראות הדרושות. מספר בנות הלכו עם מרים כדי לקבל הסברים בשאלות מין'. סימון ופינקהוף הדגישו גם שעל החלוצים להתחשב בכך שהאנשים המסייעים להם מסכנים את עצמם סיכון רב, ושעליהם להתנהג יפה. אם ייעצרו, היה עליהם לומר שההנהלה, כלומר סימון ופינקהוף, הכריחו אותם להסתתר.
ב – 16 באוגוסט בבוקר החלו מיד בהכנות. הטלאים הצהובים הורדו מהבגדים, כל אחד קיבל לידיו את המסמכים המזוייפים שלו, ומיד לאחר מכן החל המסע למקומות המסתור. המסע נוהל בעיקר על ידי החברים הלא-יהודיים בקבוצה, כדי להקטין את האפשרות למעצרים עד כמה שאפשר. גם מרים ואלי ווטרמן, שתיהן בעלות חזות לא-יהודית, היו שותפות למבצע. על זוג אופניים, מאחור, הובלו המסתתרים לכתובות המסתור בסביבת לוסדרכט. כדי להגיע לכתובות המרוחקות יותר השתמשו ברכבת. בשבת עוד שהו ב"פאביליון" כעשרה אנשים שעשו רעש אדיר כדי לתת רושם לשכנים שהכל מתנהל בבית כרגיל.
מבצע ההסתתרות התנהל בהצלחה. עבור יאן סמיט היו אלה ימים בלתי נשכחים בזכות הרגשת השייכות שחש. המסייעים ישנו מעט 'השמענו מוזיקה, ובלילה חפרנו בור בגינה כי היה צורך להסתיר כמה דברים.' ליאן, כמו גם לאחרים הייתה הרגשה ש'עשית משהו , שהיית פעיל במאבק נגד הגרמנים, את זה חשנו כולנו'. יופ ווסטרוויל נתן השראה לכולם.
הוא אמר 'זה נחוץ. זה אפשרי. זה יצליח. זה נחוץ ואנחנו נעשה זאת!' .
ביום ראשון בבוקר, היום האחרון למבצע, התברר שנחוצות עוד כתובות לארבעה אנשים.
למנחם פינקהוף הייתה כתובת בבילטהובן, אבל זו התגלתה כלא בטוחה. הוא השאיר את הבחורים לחכות ביער, וטילפן אל באוקה קונינג, שהצליח למקם אחד מהם. מנחם חיכה עד הלילה והביא את שלושת הנותרים למוסד לילדים עם קשיים בלמודים שניהלה "הדודה קאתי" מולדר (Kathi Mulder) בהילוורסום. אישה זו הייתה מהימנה לחלוטין וכבר הציעה עזרה לילדים מלוסדרכט בעבר. שלושת הנערים נשארו כמה ימים במוסד עד שנמצא עבורם מקום מסתור חלופי. "הדודה קאתי" השתמשה בחדר הבידוד כמקום מסתור לשלושה, ודאגה שלא יכנס אליו איש מלבדה .
תמה צלילתם של 49 דיירי "הפאביליון" בלוסדרכט.
כשהגיעו הגרמנים, ללא אזהרה מוקדמת, ביום שני בבבוקר מלווים בכמה משאיות כדי לאסוף את דיירי ה"פאביליון" לווסטרבורק לא מצאו שם איש.
החומר לכתבה זו מספרו של ההיסטוריון ד"ר הנס סחיפרס "קבוצת ווסטרוויל והחלוצים לפלסטינה" וסיפרו של יגאל בנימין "נאמנים לעצמם ולדרכם"
י.ג
לוסדרכט על מפת הולנד
חזית האגף הראשי ב"פאביליון", בית עליית הנוער בלוסדרכט,
מצבה בלוסדרכט, לזכר חניכי המקום שניספו בשואה