הכשרת היחידים – "ארגון דיוונטר"
הכשרת הבודדים – "ארגון דיוונטר"
(מתוך סיפרו של יגאל בנימין "הם היו חברינו", עמודים 9-12)
רוח המהפכה הרוסית והצהרת בלפור שהתרחשו בשלהי מלחמת-העולם הראשונה, הביאו להתעוררות התנועות החלוציות הציוניות ברוסיה.
ממוקדי המהפכה ברוסיה הגיעה רוח התקופה גם להולנד המרוחקת.
באסיפת "ברית ציוני הולנד" (Nederlandse Zionisten Bond) שהתקיימה בהילוורסום (Hilversum) בשנת 1917 בעקבות הצהרת בלפור, יזמו שלמה פישר, רו כהן ואמיל פישר את הקמת מפעל ההכשרה בהולנד. אחרי שנה כבר עבדו שמונה חלוצים אצל איכרים בסמוך לעיר דיוונטר (Deventer) ובמאי 1919 הגיע מספרם ל-35. בסוכות תר"פ (סוף ספטמבר – ראשית אוקטובר 1919) נערכה בדיוונטר הועידה הראשונה של החלוצים, בהשתתפותו של רו כהן, ובה הוחלט, בין השאר, על הקמת ארגון ההכשרה. הארגון הוקם הלכה למעשה ב-7 בינואר 1920, וב-2 במאי 1921 זכה בהכרה רשמית, ושמו היה "האגודה להכשרה מקצועית של חלוצים לארץ-ישראל" (Vereninging Vakopleiding Palestina Pioniers , בקיצור Deventer Vereninging , "ארגון דיוונטר"). למן ההכרה בו ועד לחיסולן הסופי של כל ההכשרות בשנת 1943 נוהל הארגון בידי רו כהן ואישתו.
רוב החלוצים שישבו בהולנד בשנות העשרים הגיעו אליה ממזרח-אירופה: הראשונים שבהם היו פליטי מלחמת-העולם הראשונה. בעשור הראשון לקיומה – בשנים 1928-1918 – עברו את ההכשרה 113 חלוצים, בתוכם 9 ילידי הולנד ו-37 משתלמים מארץ-ישראל, במרוצת ארבע השנים הבאות (1932-1928) – הוכשרו עוד 140 חלוצים, בהם מספר הולך וגדל של ילידי גרמניה וגם ילידי הולנד נוספים.
בשנת 1933 התרחב ארגון ההכשרה בהולנד במידה ניכרת: "'החלוץ'" הגרמני החל, מכורח הנסיבות, להקים הכשרות מחוץ לגבולות גרמניה. חלקם של ילידי הולנד בהכשרות נשאר עדיין צנוע, אבל גדל בהתמדה, ובשנות הארבעים הגיע ל-30 אחוזים.
בתחילה התגוררו החלוצים בצוותא במרכזים שונים (Marum, Den Bosch, Twello, Winterswijk) ויצאו לעבודת יומם אצל איכרים ומגדלי ירקות. ואולם המרכזים הללו חוסלו במהרה ומשנת 1921 התגוררו החברים בבתיהם של האיכרים, וזאת משום שראשי "ארגון דיוונטר"', דגלו בהפיכת החלוצים לאיכרים לא רק בעיסוקם אלא בכל אורח-חייהם. מנהיגי הארגון לא נתנו דעתם על-כך, שהאיכר ההולנדי אינו יכול לשמש דוגמה ומופת לחקלאי בארץ-ישראל, לא מבחינה מקצועית ועל אחת כמה וכמה לא מבחינה רוחנית. הארגון עשה רבות לקידום המיומנות המקצועית של החברים, אך הוא לא ייחס חשיבות מספקת להקניית השכלה וערכים תרבותיים וחברתיים, שבהם ראה עניין משני בלבד. גישה זו נבעה בחלקה מזיקתה החזקה של "ברית ציוני הולנד", שאנשי 'ארגון דיוונטר" נימנו עם חבריה, למפלגת "הציונים הכלליים ב'", הימנית, שגרמה לארגון להתנגד להקמת "קיבוץ ההכשרה", אף על פי שבאותה תקופה היה הקיבוץ המקום העיקרי שקלט עולים בארץ-ישראל. המניע העיקרי להעדפת הצד המקצועי לא היה אידיאולוגי אלא כספי. "ארגון דיוונטר", שמימן את פעולותיו מתרומותיהם של ציונים ואוהדים בהולנד ומכספם של בעלי יכולת כלכלית מבין הורי החלוצים, הצליח אך בקושי לאזן את תקציבו. למרות שמאות החלוצים, שגרו אצל האיכרים וקיבלו כלכלה מלאה, מימנו במידה רבה את הוצאותיהם האישיות בכוחות עצמם, הספיק התקציב רק בדוחק לצרכים מצומצמים, כגון: סבסוד "בתי חלוץ" שנועדו להכשרה במלאכה,
השתתפות בדמי נסיעה, ביגוד, רכישת אופניים, תשלום בעד קורסים מקצועיים והחזקת מנגנון הכרחי וצנוע ביותר. ספק רב אם התנועה הציונית החלשה בהולנד הייתה מסוגלת לממן "קיבוץ הכשרה" הלכה למעשה, אפילו רצתה בכך.
ההכשרה היתה חקלאית מעיקרה; במרוצת הזמן נעתר הארגון להוסיף גם ענפי חרושת ומלאכה, אך זאת בהיקף מצומצם בלבד. הבנות עבדו בעיקר במוסדות ציבור יהודיים: בתי-חולים, בתי-יתומים, בתי-אבות ומסעדות, במשקי בית פרטיים ומעטות עבדו במשקי-הבית של האיכרים. ההכשרה שסיפק "ארגון דיוונטר" הייתה "הכשרת בודדים" במלוא מובן המלה. החברים עבדו אצל האיכרים עבודת כפיים קשה (בחורף 12-10 שעות ביממה, ו-16-12 שעות ביממה בקיץ). אחת לשבועיים קיבלו יום חופש (אחרי חליבת הבוקר), והוא נוצל למפגש חברתי, ללימודים ולקבלת מידע בסניף 'החלוץ". כמו-כן, בחודשי החורף היו החברים זכאים לערב חופשי אחד או שניים כדי להשתתף בקורסים לעברית ולחקלאות. המפגשים החברתיים נערכו באחת מערי השדה, שלעתים הייתה מרוחקת מרחק רב ממקומות העבודה, והאופניים היו כלי-התחבורה היחיד שעמד לרשות החברים בכל תנאי מזג-אוויר. שכרם של החברים היה זעום ביותר. לעתים לא קיבלו המתחילים בחודשים הראשונים לעבודתם, אפילו דמי-כיס, ואילו שכרם של הוותיקים והמנוסים ביותר הגיע, במקרה הטוב, למחצית שכרו של פועל חקלאי. הם חיו בתנאי מגורים עלובים ביותר ובבדידות חברתית ותרבותית. העלייה לארץ-ישראל הייתה מותנית בתקופת הכשרה שנמשכה שנתיים לפחות, אולם, בגלל המחסור בסרטיפיקאטים, ארכה לעתים ההמתנה לעלייה גם חמש או שש שנים. יתר-על-כן, עד לשנת 1933 לא היו למוסדות הציוניים אמצעים לממן את הוצאות העלייה. החלוצים נדרשו לשאת בהוצאות אלה בעצמם, ומשום כך נאלצו להמתין לעלייה שנתיים נוספות. תנאי הכשרה קשים מעין אלה לא היה להם אח ורע אפילו בארץ-ישראל.
רוב הבנות, ומי שהוכשרו באחת המלאכות, זכו בדרך כלל לתנאי עבודה קלים יותר. חלקם גרו ב"בתי החלוץ" בדיוונטר, באמסטרדם, ברוטרדם ובאוטרכט, אך רובם סבלו אף הם מבדידות חברתית בהיותם מפוזרים בעיירות ובכפרים ברחבי הולנד.
