ויל ווסטרוויל2
ויל ווסטרוויל    
Wil Westerweel  (Bosdriesz)

ויל, אם לארבעה ילדים, שנרתמה לפועלו של בעלה, יופ ווסטרוויל,  להצלת ילדים ובוגרים בני דת אחרת (יהודים) תוך הקרבת חיי משפחה תקינים וסיכון חייה ומאסר ממושך במחנה ריכוז.

על פועלה זה זכתה להכרה על-ידי מוסד יד-ושם, כחסידת אומות העולם.

 

Wilhelmina (Wil) Westerweel, from the Wikipedia in Dutch

 

Willy Westerweel was the wife of the teacher and resistance fighter Joop Westerweel and a member of his group, which was called the 'Westerweel group' after the war. This consisted of Jews and non-Jews and organized the rescue of Jewish refugees and their transportation to safe countries. This killed her husband in 1944 when he was arrested at the German-Belgian border and eventually executed in Camp Vught.Willy, together with another member of the group, the Jewish Letty Rudelsheim, born 1915, had set up a safe house in an apartment in Rotterdam for the escape routes. People were taken from that transit house to the south of Europe. Willy and Letty supplied many people there with food cards stolen by the resistance and money and made sure they could move on. That went well until October 10, 1943 when the Germans invaded the apartment through treason and arrested everyone. All eight Jewish people in hiding who were present were taken to Rotterdam prison and then through it Westerbork transit camp to Auschwitz where all died.Betrayal.Willy and Letty (who were not known to be Jewish) were both captured and interrogated at various locations, and eventually taken to the Gestapo headquarters in The Hague where they were allegedly released at different times. Letty traveled back to Rotterdam where they were received by Willy and Giel Salomé, but it turned out that they had fallen into a trap. A "blown" member of the Westerweel group, Karel Kaufmann, had betrayed them and all were arrested, and Letty was now identified as Jewish and deported. Letty was transported to Auschwitz via Westerbork. She survived the concentration camp and died in 2009. Willy ended up in Vught and then in Ravensbrück concentration camp. She also survived and died in Amersfoort in 1999 at the age of 90.Willy and her husband Joop received the Yad Vashem award from the State of Israel in 1964.


 
המרי שלנו

מעשי-המרי שלנו היו תוצאה מהכרח השעה — להציל אנשים שחייהם נתונים בסכנה. לאנשי הקבוצה לא. היתה אידיאולוגיה מגובשת ; בחלקם נפגשו באופן מקרי. המניעים המשותפים היו כלל-אנושיים או נוצריים. שלא כאנשימחתרת רבים, לא פעלו אנשינו מתוך רוח של הרפתקנות. אל הגרעין הקטן הצטרפו יהודים ולא-יהודים. רבים מן הלא-יהודים עסקו עוד קודם-לכן בפעולות הצלה על דעת עצמם.

היינו בני חוגים שונים, אך רגש הסולידריות היה חזק מאד. איש לא בגד בחבריו. השקפת-העולם המגובשת והאידיאלים של החלוצים יצרו קשר בינינו לבין צעירים יהודים אלה. כוח-עמידתם ואמונתם בהגשמת דרכם השפיעו על כולנו.

יופ נמשך מאד אל אפיה המחושל של הקבוצה, וראה בשושו את הנציג הבולט של אופי זה. במרוצת הזמן הלך והתחזק המשותף שבינינו.

ויל וסטרויל

מתוך "המחתרת החלוצית בהולנד הכבושה" עמוד 116

 

Onze rebellie

 

Onze daden van rebellie waren het resultaat van de noodzaak van het uur – om mensen te redden wier leven in gevaar was. Aan de leden van de groep nr. Er was een samenhangende ideologie; Sommigen van hen ontmoetten elkaar bij toeval. De gemeenschappelijke motieven waren universeel of christelijk. In tegenstelling tot mensen

Velen onder de grond, onze mensen handelden niet uit een geest van avontuur. Joden en niet-joden sloten zich aan bij de kleine kern. Veel van de niet-joden hadden voorheen alleen deelgenomen aan reddingsopera

We kwamen uit verschillende kringen, maar het gevoel van saamhorigheid was erg sterk. Niemand heeft zijn vrienden verraden. Het uitgekristalliseerde wereldbeeld en de idealen van de pioniers brachten ons in contact met deze jonge Joden. Hun veerkracht en geloof in het vervullen van hun pad heeft ons allemaal geraakt.Jup voelde zich erg aangetrokken tot het vervalste karakter van de groep en zag Shoshu als de meest prominente vertegenwoordiger van dat personage. Na verloop van tijd werden de overeenkomsten tussen ons sterker.

Wil  Westerweel

Uit het boek "The Pioneering Underground in the Occupied Netherlands" pagina 116

 


מעשי הצלה ומרי

גדלתי באמסטרדם. בימי ילדותי התגוררה משפחתי, במשך תקופה מסוימת, ברחוב בו היינו המשפחה הלא-יהודית היחידה. אולי משום-כך לא למדתי מעולם לראות את היהודי כ"אחר", כנבדל מאתנו.

בבית-הספר "דה ורקפלאטס" למדו גם תלמידים יהודים. בעלי ואני עבדנו בבית-ספר זה משנת 1930 עד לאביב 1940. שיטת ההוראה היתה פרוגרסיבית מאד, מבוססת כולה על עבודה עצמית של התלמידים. הילדים בילו במקום גם אחרי שעות הלימודים, וקיבלו חינוך לעבודת-כפים. מכאן נטל בית-הספר, "דה ורקפלאטס" ("מקום-עבודה") את שמו. ב-1939 נפתחה כיתה מיוחדת לילדי פליטים מגרמניה, אשר התגוררו במוסדות שונים בקרבת בילטהובן.

זמן קצר אחרי פלישת הגרמנים נפגשנו בארנהם עם כמה מתלמידינו לשעבר ועם עוד אנשים. התחלנו בהכנת כרזות, שמטרתן היתה לעורר את ההולנדים לכוננות רוחנית ולהתנגדות פאסיבית.

בקיץ 1942 בילינו — יופ, אני והילדים — במחנה-קיץ במחוז חלדרלנד. היינו עם קבוצת תלמידים מבית-הספר "מונטסורי" ברוטרדם, אשר יופ היה מנהלו משנת 1941. כשחזרנו לרוטרדם, מצאנו בדירתנו משפחה זרה.

היתה זאת משפחת כהן מאמסטרדם. למעלה משבוע ישבו האנשים בביתנו וציפו לשובנו, מודאגים ומתוחים. נתברר, כי ידידתנו, טינה סכבור, שבידיה הפקדנו את מפתח הדירה, איכסנה את המשפחה ללילה אחד בביתנו. הכוונה היתה להעבירם אל מעבר לגבול, לבלגיה. לרוע-המזל נעצרה טינה ולא יכלה להודיע דבר למשפחת כהן. החלטנו להשאיר את המשפחה בדירתנו, כי ממילא כבר הרגישו בהם השכנים, והמקום היה בטוח יחסית. אנחנו עברנו לחדרים מרוהטים, ונשארנו שם עד שהיה צורך לפנות גם אותם עבור חמישה בחורים מלוסדרכט. היתה זו הפעם הראשונה בה יכולנו לתת ביטוי אקטיבי לרגשי הזעם שמילאו את לבנו נוכח מעשי הטירור והפרת זכויות האדם.

באוגוסט 1942 הוחל בתכנון פינויו של בית עליית-הנוער בלוסדרכט. לאחר מכן הלכה הפעולה והתרחבה. מדי שבוע התכנסה הנהגת הקבוצה: שושו סימון, מנחם פינקהוף, מרים ואטרמן, באוקה קונינג, יאן סמיט, יופ ואני.

עיקר תפקידי היה הטבעת טביעת-אצבעות בתעודות-הזהות החדשות, מסירת תלושי מזון ותעודות במקומות השונים, וביקורים אצל הנערים והנערות במקומות מחבואיהם. פעם בחודש צריך היה להביא להם כסף, תלושי מזון, וכן ספרים וכתבי-עת לקריאה. היו פניות אלינו גם מצד חוגים אחרים. רבים ביקשו תעודות-זהות, רצו עזרה בגניבת הגבול, או נזקקו למקומות מחבוא.

בדצמבר 1942 נולד לי בן ונאלצתי להפסיק לשבועות מספר את השתתפותי בפעולות המחתרת. לאחר-מכן הצלחנו להשיג דירה שנמצאה בדיוק מול היציאה האחורית של תחנת הרכבת. דבר זה הקל מאד על פעילי המחתרת לסור אלינו סמוך לשעות העוצר וללון בביתנו. מסתתרים ומחפשי מקלט לא נהגנו להחזיק אצלנו אלא לימים מספר, כי ביתנו היה "חם" ומסוכן מדי.

עם מותו של שושו, בינואר 1943, אבד גם לי ידיד קרוב. אישיותו נחרתה עמוק בזכרוננו. ההרמוניה הנדירה בין סגולותיו השונות והאינטנסיביות בה חי את חייו, השאירו רושם בלד-ימחה.

העבודה נמשכה, והתנסינו חליפות בימים של צער וברגעים של שמחה עמוקה על אותה חברות ללא מלים, הקיימת בינינו,

בחודש דצמבר 1943 נעצרתי בשעת נסיון לשחרר את לטי רודלסחיים. לטי היתה כלואה בבית-הכלא בסכבנינגן בתור לא-יהודיה, ואנחנו רצינו לחלץ אותה משם. התקשרנו עם אדם אחד, באמצעות חיל סלומיי. איש זה דרש סכום כסף גדול תמורת סיועו להצלתה של לטי. לי נראה כל הענין חשוד, אך לא היתה לנו ברירה. על מנת להפילנו בפח, העמידו הגרמנים פנים כאילו משחררים הם את לטי והעבירו אותה ברכבת לרוטרדם, מקום מגוריה הקודם.

עמדתי ליד תחנת-הרכבת עם שני זוגות אופנים. לטי יצאה מהתחנה וכבר רצינו להסתלק, כאשר עצרו אותנו חמישה אנשי גיסטאפו. גם חיל סלומיי נאסר באותו מעמד. למזלנו לא ניגשו הגרמנים לביתנו, שממנו יכלו לראות

את מעצרי. עוד קודם לכן הסתרנו את ילדינו, כל אחד במקום אחר. גם יופ נאלץ להסתתר אחרי מעצרי.

במשך ששה שבועות הייתי כלואה בבית-הסוהר ברוטרדם, אחרי-כן הועברתי למחנה פוכט. שם נשפטתי כ"מסוכנת למדינה", למשך כל ימי המלחמה.

עבדתי בבית-חרושת למסיכות גאז. מרים ואטרמן באה לבקר אותי פעם, ויכולנו לשוחח בינינו בהסתר. לא הסכמתי שהחברים יסכנו את עצמם בנסיון לשחררני.

כשנודע לי על מעצרו של יופ, לקחתי 40 כדורי חינין והעבירו אותי למחלקת החולים. שם יכולתי לדבר עם יופ. על מותו נודע לי מיד לאחר המעשה, אך אסור היה לי לגלות לצוררים שהייתי בקשר עם מחנה הגברים.

הסתרתי את צערי ובלעתי את דמעותי…

בספטמבר 1944 פינו הגרמנים את פוכט ושולחתי למחנה ראונסבריק. באפריל 1945 שוחררנו והובאנו לשבדיה. משם חזרתי להולנד, ביולי 1945, ואספתי את ילדי.

ויל וסטרויל

מתוך "המחתרת החלוצית בהולנד הכבושה" עמודים 117-119

קישורים לדמותה ואירועי עבר שנחוגו כהכרה והוקרה לפועלה.

 של וויל ווסטרוויל