לורה זיסקינד (צימלס) – Lore Sieskind

 

 

לורה זיסקינד מתוך "המחתרת החלוצית בהולנד הכבושה" עמודים 68-73

המחתרת באמסטרדם 1941–1948
 

מיולי 1941 ואילך גרתי בבית-החלוץ, תחילה באוסטרפרקסטראט ואחרי-כן בטולסטראט . עבדתי בבית-הילדים שבהנהלת היודנראט. אשר נמצא מול ה"יודשה שאובוּרג" — תיאטרון יהודי לשעבר, שהגרמנים קבעו בו תחנת-איסוף לנשלחים לוסטרבורק.לפני המלחמה היה בית-הילדים מוסד כללי, שנתן מחסה לילדים יהודים רבים, לפי ששכן ב"יודנבורט" — הוא הרובע היהודי העתיק של אמסטרדם.

עתה היו מרכזים בו את הילדים הנשלחים, עד לטרנספורט. ארגונים הולנדיים שונים הצליחו להציל משם ילדים לא-מעטים ולהחביאם.

באוגוסט 1942 עברתי לנהל את משק-הבית של בית-החלוץ, עד ביטולו. אחרי-כן ירדתי למחתרת.

משהגיעו, בקיץ 1942, צוי ההתיצבות הראשונים לשילוח, היה ברור לי שעלינו לחפש דרכים כדי למנוע את נפילתם של חברינו בידי הגרמנים.

בחוגי "החלוץ" רווחה עדיין הדעה, שעל החברים להתיצב לשילוח. תיארנו לנו, כי בפולין עובדים קשה מאד ובתנאים הגרועים ביותר — אלא שדווקא שם עשויים החלוצים לשמש סעד לשאר העצירים היהודים. פניתי אל סאם דה-וולף, מפני שידעתי כי קשרים לו עם חוגי-מחתרת סוציאליסטיים, אך הוא דחה את גישתי. אף הוא סבר, שיש להתיצב.

עודני זוכרת את הפגישה האחרונה, בה השתתפו חברי "החלוץ" מסניף אמסטרדם ומן הורקדורפ (שגרו אף הם באמסטרדם, מאז פינוי חוות-ההכשרה), בימים שבין צו-ההתיצבות הראשון ובין השילוח. ידענו שזאת פגישתנו האחרונה, וסאם דה-וולף ביקש לעודדנו. ‏ 'יהיה גורלו של היחיד אשר יהיה'", אמר, "הסוציאליזם עתיד לנצח וארץ-ישראל עתידה להיבנות".

וכך יצאו רבים מחברינו בטרנספורט הראשון לפולין…

אותם ימים השתדלו יהודים רבים להשיג עבודה, ממשית או מדומה, באחד ממוסדות היודנראט, כי עבודה כזאת היתה פוטרת אדם משילוח, בענין זה נעשו לא מעט מעשים שרירותיים, שפגעו לעתים גם בחברינו.

כשהגיעו צוי-ההתיצבות הראשונים לדיירי בית-החלוץ (ב-5.7.42) ניתן היה עדיין לשחררם באמצעות "המרכז להכשרה מקצועית", ולפי שעה נפטרו משילוח.

שושו הכניס את ידידו הקרוב, קורט האנמן, בסוד פעולת-המחתרת להצלת ילדי לוסדרכט. אז החל קורט לארגן גם את הצלתם של חברי "החלוץ" הבוגרים. הוא גייס לעזרה את נורברט קליין — חבר יהודי-למחצה, שלא נאלץ לענוד כוכב. מראשיתה נשענה העבודה על עזרתם הפעילה של הולנדים לא-יהודים, כעוזרים בארגון וכנותני מקלט ליהודים – מעשה שהיה קשור בסכנת-נפשות.

עתה נשתנתה לחלוטין מדיניותנו בענין השילוחים. גם יהודי אמסטרדם חדלו להתיצב מרצונם לשילוח, ולפיכך הפעילו הגרמנים את שיטת המצודים. יום אחד, בספטמבר 1942, פשטו הגרמנים על בית-החלוץ, וכל החברים, פרט לשנים, נאסרו: אני שכבתי במיטה חולת-צהבת, והם השאירוני מחשש הידבקות, וגדעון דרך נחבא מאחורי וילון.

 

לאחר מכן שוחררו האנמן ולודי גולדויין, בעזרת קשריו של רו כהן.

שתי חברות שולחו מזרחה. מעתה ואילך נגעשה בית-החלוץ בטולסטראט מרכז לפעולת המחתרת של "החלוץ" — כי רשמית לא התגורר בו אלא אדם אחד, והיה בכך קורטוב של בטחון. נוסף לכך העניק הבית מקלט זמני (או אף ממושך) לכל חבר שנאלץ לעזוב את מקום הכשרתו או את מחבואו,

קורט האנמן – בן 23, אך מבוגר מאד, טיפוס אינטלקטואלי. לא הרפתקן מטבעו, צנוע מאד, שוקל כל צעד — כך בנה במרוצת החדשים ארגון-מחתרת. נוצרו קשרים, ומתוכם — קשרים נוספים. החברים הביאו עמהם מדי פעם שמות של אנשים חדשים המוכנים לסייע, או כתובות של מחבואים שמצאו במקומות הכשרתם, בסביבה הלא-יהודית. חוגים שונים

חצו זה את זה: יופ וסטרויל וחוג עובדי ה"ורקפלאטס" בבילטהובן; אנס רוס וחוגה; שושנה ליטן ואנשי חאודה ; בוב יסה, פראנס חריטסן ועוד.

האנמן היה מהלך ענוד כוכב או בלעדיו, הרבה לנסוע והוסיף לקשור קשרים חדשים. נורברט קליין לא ידע ליאות, הביא חברים למקומות מחבואם, הופיע בכל מקרה של סכנה. חייבים היינו לטפל בהשגת כרטיסי-מזון, כסף ותעודות מזויפות שונות עבור הנחבאים.

עד מהרה התחילו שושו ויופ ו. לחפש דרכי בריחה לחוץ-לארץ. שמענו שוב ושוב על נסיונות פרטיים או מאורגנים להגיע לשוייץ דרך צרפת.

גם כמה מחברינו ניסו להינצל בדרך זו, אך רובם נתפסו. שושו חצה פעמים אחדות את הגבול כדי לחפש דרכים, אף כי מעשהו זה כרוך היה בסכנת-מות, בשל מראהו היהודי. הוא שקע בעבודה עד כלות כוחותיו, והזניח את צרכיו האישיים לחלוטין. בינואר 1943 נאסר ושלח יד בנפשו, בחששו שמא יצליחו חוקריו להביאו לידי בגידה.

מותו של שושו הנחית מהלומה כבדה על ראשי החברים, שישבו חבויים ברובם, כמוהם כחניכי לוסדרכט. בדי-עמל התגברו יופ והאנמן על האבידה.

עם מותו של שושו ניתק זמנית הקשר עם צרפת.

האנמן סבר, כי הסתרת החברים בהולנד אין בה פתרון של קבע לכל המלחמה, כי סכנת ההתגלות הלכה וגברה. היה גם מחסור בכסף ובאמצעי-עזר אחרים. מאידך, הלך והתרחב בלי הרף חוג החברים הזקוקים לעזרה.

אחרי דיונים ממושכים החלטנו, בלב כבד, לנסות ולשלוח חברים אחדים לגרמניה, בתור "פועלים הולנדים". למרבה הצער נתגלה הדבר מיד עם בואם לשם. רק חלקם הצליחו להימלט ולשוב להולנד. בינתיים חודשה הברחת החברים לצרפת.

 

בחורף  1942/3 גייס האנמן חברים נוספים לעבודה (גדעון דרך. הרי אשר, ומאוחר יותר — קורט ריילינגר). באותו זמן פינו הגרמנים את המוסד היהודי לחולי-רוח שבאפלדורן ("אפלדורנשה בוש"), ועלה בידינו להציל את חברינו שעבדו שם.

מכרה אחת של נורברט "'סייעה" לנו במשך שלושה חדשים בעבודה, נתנה לנו כסף והעניקה מחסה לנחבאים. התברר, שהיתה סוכנת של הגיסטאפו. הדבר נודע לנו מעלון חשאי של ארגון-מחתרת הולנדי ("פריי נידרלנד"), וברגע האחרון הספקנו לחסל את בית-החלוץ (אפריל 1943).

אותה תקופה החלו הגרמנים להגביל את איזורי המגורים המותרים ליהודים באמסטרדם, ועקרתי אל חברים שגרו באיזור המוקצה ליהודים.

כעבור יומיים עצרוני ששה אנשי גיסטאפו ברחוב, וחקרוני חקירת שתי-וערב על פעולות המחתרת של בית-החלוץ. היות ובדינו לנו מראש סיפור מתקבל על הדעת, לא הצליחו הללו להוכיח דבר. חויבתי להופיע למחרת במשרד הגיסטאפו. שוב חקירה של שלוש שעות, אך עדיין לא נמצאו הוכחות נגדי. שיחררוני.

גם האנמן גר באותו "גיטו". כעבור חדשיים נאלצנו שנינו "לצלול".

גדעון סיפר לי את תוכן נאומו של תומאס מן, על המצב במחנות. לאחר כיבוש אודיסה על-ידי הגרמנים שמעתי בב.ב.ס. על רצח יהודי המקום.

האנמן עשה רושם של אדם עייף מאד, ואכן הותש כוחו בעבודה. בוב יסה שלח את האנמן ואותי לנסיון אל פראנס חריטסן בהארלם. כך הכיר פראנס את הארגון שלנו ואת חברינו, וקשרינו עם משפחה זו נתהדקו

במהרה. סייעה לכך, בין השאר, חברותו לשעבר של פראנס בתנועת-נוער למען השלום.

פראנס היה צייר-פרסומת ועסק בזיוף תעודות. היו להם תאומים בני 9 חדשים. הני אשתו קיבלה אותנו בסבר פנים יפות. כעבור זמן"מה נתנה משפחת חריטסן מקלט לעוד שני חברים (אמיל וינדמילר ופאולה קאופמן).

תחילה עזרתי במשק הבית, ואחרי-כן התחלתי לסייע בעבודה הארגונית של המחתרת.

באמסטרדם פעלו עדיין נורברט וגדעון, וברחבי הארץ — מנחם ומרים, לורה דורלאכר, קורט ריילינגר ועוזרינו הלא-יהודים. אנס רוס נאסרה אחרי הפשיטה על משרד רישום-התושבים באמסטרדם (מארס 1943), בה נטלו היא ואחיה חלק חשוב. אחיה הוצא להורג, ואילו היא נשלחה למחנה-הריכוז ראונסברוק. באוגוסט נאסר נורברט באמסטרדם, על-פי הלשנה מצד

בעלת-הבית שלו. כעבור יומיים נאסר גם גדעון. זמן-מה לפני-כן העברתי את כל המסמכים שהיו חבויים בחדרו של גדעון אל ביתנו שבהארלם, לאחר שאנשי הגיסטאפו שאלו עליו. ואכן, בחיפוש שערכה הגיסטאפו בדירתו של גדעון, זמן קצר אחרי מאסרו, לא נתגלה דבר — ואנו ישבנו לנו במחבוא. (בבית חריטסן היו שני מחבואים בנויים, ובאחד מהם יכלו לגור בנוחות אנשים אחדים).

כעבור תקופה קצרה יצאתי להאג ושכרתי שם חדר באופן חוקי. עבדתי למען המחתרת, ועיקר הקשר שלי היה עם יופ וסטרויל. דאגתי לחברים, חיפשתי מחבואים ועזרתי ליופ להעביר חברים אל מעבר לגבול.

גורברט עונה בשעת חקירתו וקפץ בעד החלון של משרד הגיסטאפו. הוא נפגע קשה בגבו ואושפז בבית-החולים, תחת משמר שוטרים. בידי פראנס ועוזריו עלה להוציא את נורברט מבית-החולים ולהחביאו בהארלם, בביתו. כדי שיהיה נורברט שרוי שם בבטחון עקר האנמן לרוטרדם, אל ביתה של לטי רודלסהיים. בבית זה גרו כבר שמונה חברים, והמקום לא היה בטוח כל צרכו. לאט-לאט תפסו חברים חדשים (מאכס וינדמילר, ארנסט הירש) את מקום הנאסרים.

אותה תקופה הסתתרו ברוטרדם רו כהן ואשתו או. לאחר שנאסר אחד מילדיהם, התיצבו שניהם בפני הגרמנים. כך נסתיימו לבטיו של רו, באשר לבחירת דרכו. יופ סיפר לי, כי במובן ידוע ראה רו את עצמו חייב לצאת בדרכם של המוני היהודים. אך ברור היה לו, כי לשם הצלת החלוצים יש הכרח לנקוט בכל האמצעים החוקיים והבלתי חוקיים, כדי לשמור על הבחורים למען ארץ-ישראל ; ואת צמידותו לדעה זו הוכיח במעשיו. הוא עבד במרכז להכשרה מקצועית, וחיפה על עבודת המחתרת של חברינו בכל האמצעים החוקיים שעמדו לרשותו, הודות לקשריו. כך השיג למען החברים חותמות-שחרור במספר רב ככל האפשר, ועל-ידי כך ניתנה להאנמן שהות לטפל במקרים הדחופים ביותר.

בראשית אוקטובר נאסר האגמן, עם כל החברים שהיו חבויים באותה דירה ברוטרדם: לטי רודלסהיים, הארולד סימון ואחרים. ב-19 באוקטובר  נשלחו לפולין, דרך וסטרבורק.

דירק קרון — "מאיה" — ביקש דרך לשחרר את האנמן, ונדברתי להיפגש עמו בתחנת הרכבת בהארלם — והנה הודיעו על מצוד. דירק לא הופיע במועד, ונאלצתי לחכות זמן רב. כך אירע, שאחד מפקידי הגיסטאפו, שנכח בחקירתי באמסטרדם, הכירני ואסר אותי ברגע בו כתבתי גלויה לדירק. היו עמי ניירות רבים וכתובות, אך הצלחתי לסלק את הכל מלבד כתובת

אחת ואת הגלויה אל דירק. עלה בידי לשגר אזהרה אל פראנס מתוך בית-הסוהר. בשעת החקירה הוכיתי על מצחי וכבר לא יכולתי לחשוב בבהירות. רק הפחד לגלות משהו היה מודע לי. זינקתי אל החלון, אולם החזיקו בי וכלאוני בתא. בדרך אל התא ניסה איש-גיסטאפו. אחד לשדלני לבגוד, "תמורת החיים והחירות".

כעבור חמישה ימים נשלחתי אל ה"יודשה שאובורג" באמסטרדם. רשמית כבר היתה הולנד "יודנריין", ורק יהודים מארצות אחרות או אסירים ישבו ב"שאובורג". הצגתי את עצמי כבת בוליביה. באמצעות הורי השגתי תעודת-נישואים פיקטיבית, ולא ענדתי את הכוכב.

משנודע לידידי מקום הימצאי, ניסו לשחררני. הם שלחו לי ידית לקרון-הרכבת, כדי שאוכל לקפוץ ממנה אם איקלע לטרנספורט. מנחם פ., לורה דורלאכר ופראנס חריטסן עלו על גג השאובורג כדי להוציאני בעד החלון, בעזרת חבל. משסופר לי על תכנית זו, סירבתי לקבלה, כי לא הייתי מוכנה לסכן את החברים עד כדי כך. סירובי זה לא נמסר להם, והם ציפו לשוא. לאחר מכן אילצו החברים את ההנהלה היהודית של השאובורג לסייע לבריחתי, תוך איום בהצתת הבנין. כך ניצלתי.

נסעתי לרוטרדם בלויית וילי וסטרויל ופראנס. חברים דיברו על לבי לנסוע לצרפת, ונעניתי להם. יופ הביאני אל הגבול. כשהתהלכנו בחשיכה לאורך הגבול, עצרו אותנו שוטרי-גבול הולנדים, והוליכונו עמהם לתחנה. התברר, כי כל תחנת המשטרה עסקה בהברחת אנשים אל מעבר לגבול, מטעם המחתרת הבלגית-הולנדית. הם אמרו לנו, כי ייאלצו למסרנו בידי הגרמנים, אם הללו ירגישו בנו, לפי שאין הם מוכנים לסכן את כל פעולת המחתרת שלהם בגללנו. אף-על-פי-כן עזרו לנו. שני "שוטרים" (אחד מהם היה איש-מחתרת שהתחפש לשוטר) ליוונו עד נקודת-הגבול הראשונה של "הבריגאדה הלבנה" (ארגון מחתרת בלגי). הן השוטרים והן אנשי הבריגאדה הלבנה הציעו לי להעבירני ישר לספרד. דחיתי את הצעתם, כי ביקשתי להצטרף אל החברים בצרפת. יופ הביאני לבריסל, ושם מצאתי מקלט אצל משפחה: בלגית — עד שבאו, מאוחר יותר, מאכס וינדמילר וארנסט הירש, חצו עמי את גבול צרפת והביאוני לפריס, ב-9 בנובמבר

 

לורה זיסקינד-צימלס

 

לורה זיסקינד (לימים צימלס) נולדה ב-9/6/1920 בברלין .

נפטרה ב-1/7/2008 והובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוצה – קיבוץ כפר-סאלד.

 

קישורים לפעילותה של לורה זיסקינד (צימלס) במחתרת "קבוצת ווסטרוויל"

האוסף כולל:
– עדות בגרמנית, מ – 1955; עדות בעברית, ללא תאריך; תקציר עדות, בהולנדית, מ – 9/6/1991.
בעדויות:
– שהות מ – 1938 בהכשרת "ורקדורפ" (Werkdorp) בווירינגרמר (Wieringermeer), הולנד.
– הפעילות הציונית באמסטרדם (Amsterdam) מ – 1940.
– ההכנות לגירוש יהודי הולנד ב – 1941.
– עבודה מיולי 1941 עד אוגוסט 1942 בבית היתומים "הקרש" (De Creche) באמסטרדם, בחסות ה"יודסה ראד" (Joodse Raad).
– התחלת עבודת המתחרת החלוצית באמסטרדם ויצירת הקשר עם קבוצת המחתרת של חסיד אומות העולם יופ וסטרוויל (Joop Westerweel).
– הניסיון לשחרר את פאולה קאופמן (Paula Kaufman) וחברים אחרים במחתרת החלוצית, שנכלאו בבתי כלא שונים בהולנד וב"תאטרון היהודי – ההולנדי" (Joodsche Hollandsche Schouwburg) באמסטרדם.
– הבריחה לצרפת בסתיו 1943.
– פעילות מחתרתית בצרפת.
– הבריחה מצרפת דרך הרי הפירנאים לספרד באוגוסט 1944.
– פעילותם המחתרתית של חסידי אומות העולם יופ ווילי וסטרוויל (Willie Westerweel), יאן סמיט (Jan Smit), פרנס חריטסן (Frans Gerritsen) ובוב ודיני יסה (Bob & Dinie Jesse).
– פעילותם המחתרתית של גדעון דראך (Gideon Drach), קורט ריילינגר (Kurt Reilinger), קורט האנמן (Kurt Hannemann) ונורברט קליין (Norbert Klein).
וכן:
– זיכרונות בעברית, אודות עבודה משותפת עם יופ וסטרוויל.
– זיכרונות בעברית, אודות עבודה משותפת עם קורט האנמן, חבר תנועת "החלוץ" והמחתרת החלוצית בהולנד.
– מכתבים בהולנדית, מ – 1/3/1944 עד 7/7/1944, שנכתבו אל טוני (Tonie) בידי: מטה לאנדה (Metta Lande), "אלס" (Els), פרנס חריטסן (Frans Gerritsen) ורעייתו הני דה האן (Henny de Haan), פאולה קאופמן, ביירטיה (Beertje) ואחרים – חבריה למחתרת בצרפת.
– מכתבים בגרמנית, מ – 2/2/1942 עד 1/3/1944, מאת לורה זיסקינד בהולנד ובצרפת אל ולטר – אורי קוך (Walter – Uri Koch) במחנה שבויים בגרמניה.
– מכתבים בהולנדית, מ – 20/4/1943 עד 3/7/1944, מאת לורה זיסקינד בצרפת אל עדינה ון קופורדן – סימון (Adina van Coevorden – Simon) בשווייץ.
– תעודת מטפלת ב"קרש" באמסטרדם.