מנחם פינקהוף – Menachem Pinkhof
 

מנחם פינקהוף

מנחם פינקהוף נולד ב – 1920 באמסטרדם והיה חניך תנועת "המזרחי", תנועת נוער ציונית דתית. זמן קצר לפני המלחמה עבר לעבוד למען ארגון "החלוץ" הסוציאליסטי. הוא למד הנדסת מים באמסטרדם בבית הספר הגבוה להנדסה, MTS  ומאוחר יותר ב HTS, (המקבילה של הטכניון בחיפה (ת.ר.). בתחילת 1940 ביקש אישור כניסה לפלסטינה-א"י, שלא קיבל, מפני שעמדה לפניו חובת הגיוס לצבא ההולנדי. במאי 1940 תיכנן לברוח יחד עם עוד כמה חברים לצרפת. התכנית לא צלחה. מנחם סיים את לימודיו אך לא היה יכול למצוא עבודה מפני שיהודים לא הורשו עוד לעבוד יחד עם לא-יהודים. פנייה של "עליית הנוער", הביאה אותו ב – 1941 ללוסדרכט.

מנחם היה מהמדריכים המרכזיים ב"בית עליית הנוער"  ויחד עם יואכים "שושו" סימון (Joachim "Schuschu" Simon) ויופ וסטרוויל היה ממקימיה של המחתרת החלוצית בהולנד- "קבוצת ווסטרוויל".

מתוך "המחתרת החלוצית בהולנד הכבושה" עמודים 54-58

פרק ג / ראשית המחתרת החלוצית
פרשת לוסדרכט

בבואי למוסד עליית-הנוער בלוסדרכט, מצאתי שם חברה של כ-70 נערים ונערות בגיל 15–17, כולם יוצאי גרמניה ואוסטריה, שהועברו להולנד על-ידי עליית הנוער אחרי פרעות נובמבר 1938. התכנית הייתה שימשיכו בדרכם לארץ-ישראל, אולם משטר הספר הלבן של ממשלת המנדאט באותן השנים הכשיל תכנית זאת. רמתה הלימודית של חברת"הנוער בלוסדרכט הייתה טובה, אבל מצבו הנפשי של נוער זה, שגדל במשטר הנאצי ואשר משטר זה שב והשיגו במקום מקלטו החדש, יצר בעיות חינוכיות-חברתיות קשות. בלטה הנטיה ליאוש, לאמר: "אין כל טעם להתכונן לעתיד. תכניותינו נכשלו. לארץ לא הגענו. אפילו נישאר בחיים, שנים אלה, בהן כל נער לומד ומתפתח, אבדו לנו". המשימה החינוכית המוטלת עלינו, המדריכים, הייתה ליצור משקל נגדי להלך-רוח זה.

בעצמנו צעירים היינו, רק במעט בוגרים מחניכינו. בכל זאת הצלחנו ליצור את האוירה הרצויה, בעיקר תודות לפעולתו של שושו. אישיותו בלטה מאד בין כל הפעילים בתנועות החלוציות. היו לו כשרונות יוצאים מן הכלל והוא היה בעל ידיעות נרחבות בשטחים שונים. הוא הצטיין בידיעת העברית, הספרות העברית, התנ"ך ויתר מדעי היהדות. אם כי לא הספיק לבקר בבית-ספר גבוה, המשיך להתעמק במדעי הטבע ובמתימטיקה. בתנועה החלוצית בהולנד נחשב בצדק למומחה בידיעת-הארץ ובתולדות תנועת הפועלים. אך יותר מכשרונותיו המצוינים בלטו אהדתו העמוקה לזולת ורגש האחריות שלו לבלי-גבול. הוא חילק את זמנו ומרצו בין עליית-הנוער ו"החלוץ". בשניהם ראה את עצמו אחראי לחבריו, לכל בעיותיהם הקשות, שצפו בתנאי-החיים המיאשים של המשטר הנאצי. קרוב היה לכל ילדי המוסד.

מאז קראתי ב-1939 על העברת יהודי וינה לסביבת לובלין, קיננה בי ההרגשה, כי במחנות פולין מבוצעת השמדה המונית של יהודים. בשנים שלאחר-מכן לא קרה שום דבר, שעשוי היה להחליש פסימיות זו. ביקורו של מר אדלשטיין, בזמנו "זקן-היהודים" בפראג, חיזק עוד את הרגשתי.

אדלשטיין זה, לימים ראש היודנראט בטרזיינשטאט, ביקר בראשית 1941 בהולנד כדי לייעץ בארגון היודנראט. מחוץ למטרת שליחותו ערך ביקור קצר במוסדנו בלוסדרכט. באוירה הכפרית השקטה ששררה אצלנו, בנוכחות 2 חברים בלבד, נתן ביטוי לפסימיותו המוחלטת לגבי גורל יהודי אירופה — אם המלחמה לא תיגמר בקרוב. "ולזה הרי אין כל סיכוי" אמר.

בתחילת 1942 חזר שושו מאמסטרדם וסיפר לי על מכרים אחדים, שעזבו את הולנד בדרכי מחתרת. היו אלה פליטים-לשעבר מפולין, שגרו מאז מלחמת העולם הראשונה בהולנד. שושו הוסיף: "אלה הם 'אוסט-יודן'. להם יש אינסטינקט בריא". עוד בהתחלת 1941, אחרי השילוחים למאוטהאוזן, החלטתי החלטה מפורשת שלא להסגיר את עצמי מרצוני לגרמנים. אמנם באותו הזמן היו המאסרים שרירותיים בלבד. טרם הכרנו צווי התייצבות; רק באופן מקרי אפשר היה ליפול לידי הס.ס. במשך המחצית הראשונה של 1942 הלך מצבם של יהודי הולנד והחמיר. אפשר לומר, כי כל ההכנות לביצוע "הפתרון הסופי של שאלת היהודים" הושלמו כבר גם בהולנד, וכי הוחל בשלב המעשי של השמדת הישוב היהודי בארץ זו.

בחודש יוני נפגשתי אצל חברה שגרה בשכנותנו, מרים ואטרמן, עם איש לא-יהודי, גנן במקצועו. תוך שיחה על המצב הצהיר האיש, כי הוא מוכן להסתיר אותי בביתו, אם אקבל צו-התייצבות למחנה גרמני. תכנית זו לא בוצעה מעולם. אבל עצם העובדה, שקיימת אפשרות כזאת, עוררה אותי למחשבה. באותו זמן כבר היו יהודים שהסתתרו אצל הולנדים ואף סידרו להם תעודות-זהות מזויפות, בלי האות [. שמענו על כך, וגם ידענו עד כמההדברים האלה הם קשים לסידור, מסוכנים וגם יקרים. הרעיון הדמיוני –להתחיל בפעולת הסתתרות בקנה מידה גדול ובמאורגן, יכול היה להיוולד במוחנו רק ברגע האחרון ממש.

ב-5 ליולי 1942 החלו הנאצים לבצע בהולנד את השלב הסופי של תכניתם: ‏ ריכוז היהודים במחנה וסטרבורק והעברתם משם למחנות-השמדה בפולין. בהתחלה נשלחו פקודות-התייצבות , אבל כעבור שבועות מספר כששיטה זו לא נתנה את התוצאות המבוקשות, רוכזו היהודים באמצעות מאסרים המוניים.

אז, בשבוע הראשון של השלב החדש, לא ידענו כמה זמן יימשך כל המבצע, אך ברור היה לנו, כי יגיע תורו של כל אחד ואחד. הרגשתי, שאם ברצוני לקיים באמת את החלטתי שלא ליפול בשום אופן בידי הנאצים, עלי להתכונן לכך ברצינות. ידעתי כי יקשה עלי להכין את הכל: מקום-סתר אצל אנשים מהימנים, ניירות "אריים" למקרה של חיפושים, שלא להכשיל את מארחי, הכסף הדרוש לסידורים אלה, וכו'. אך השיקול המכריע היה, שלא יכולתי להפקיר את החברה. קשה לקבוע עכשיו, אחרי שעבר זמן כה רב, איך בדיוק התפתחו אז מחשבותיי

תיכף אחרי ה-15 ביולי התחלתי משתעשע ברעיון של חיפוש מקומות מחבוא לכל ה"ילדים". הייתה זאת מחשבה דמיונית. לא היו לי כלל ידידים טובים בין הלא-יהודים. כיצד ליצור את הקשרים הדרושים? ומי יהיה מוכן לקבל לביתו דווקא ילדים אלה, אשר מוצאם אינו הולנדי ואשר אופן היגוים את השפה יסגירם מיד? האם מוצדק בכלל לסכן כה הרבה משפחות של לא-יהודים לשם נסיון הצלה, אשר הצלחתו מוטלת בספק?

בראשונה העליתי את הרעיון בשיחה עם מרים ו. (וטרמן, י.ג) ידעתי, שיש לה הרבה מכרים וקשרים בחוגים רחבים של לא-יהודים. היא עצמה הייתה פעילה בתנועה הציונית עוד משנת 1938, ומוצאה ממשפחה מתבוללת. מרים החלה עורכת מיד רשימה של מכרים, שאפשר לפנות אליהם בבקשה להסתיר בביתם צעיר או שנים. כעבור יומיים החלה מבקרת עם אחותה אצל אנשים אלה. הן צירפו למפעל גם שני צעירים לא-יהודים : קונינג (באוקה, י.ג) וסמיט (יאן, י.ג)

דיברת על התכנית עם יתר המדריכים. שושו התחיל משתתף בהכנות באופן פעיל. החלטנו לגלות את התכנית לבאת-הכוח של עליית-הנוער, הגב' בליט. במשך כל השנים הייתה מבקרת מדי שבוע במוסד, ומקיימת קשר הדוק עם המדריכים ועם החברה. הגברת בליט התיחסה לתכנית בחיוב למן הרגע הראשון. היא הייתה קרובה למחלקת היודרנראט שריכזה את הקשר עם הס.ס., והייתה מהמעטים בין חברי הועדות המטפלים בהכשרות ובמוסדות נוער, אשר לא השלו את עצמם וידעו להסיק את המסקנות מהמצב במלוא חומרתן. הסכמנו בינינו כי אין לגלות את התכנית ליתר חברי הועדה המרכזית להכשרה, וצדקנו בהחלטתנו. עוד ברגע האחרון לפני ביצוע התכנית גילו גורמים אלה התנגדות נמרצת לכל פעולה. הם טענו, כי הדבר עלול להכשיל את נסיונותיהם לקבל דיחוי בתאריך הגירוש של קבוצות-הכשרה אחרות, אשר ניסו להשיגו על-ידי משא ומתן עם השלטונות הגרמניים ועם רשויות הולנדיות אזרחיות.

הסכמתה של הגב' בליט העניקה לנו תמיכה מוסרית חשובה. היא גם הבטיחה לנסות ולקבל אינפורמאציה על תאריך העברתנו למחנה, ולהודיע לנו על כך טלפונית על-ידי סיסמה מוסכמת.

מימון התכנית היווה בעיה קשה מאד. היה עלינו לדאוג לכספים לקיום הילדים במשפחות. חלק קטן מהתקציב הובטח לנו על-ידי הגב' בליט.

לכיסוי חלקן הגדול של ההוצאות, החלטנו למכור בשוק השחור את מלאי הפרודוקטים שלנו. מכרנו אותו בסך של 7000 פלורינים בערך. כסף זה הספיק לזמן מוגבל בלבד, רק לחדשיים. אולם אז ממילא לא האמנו, כי נהיה מסוגלים להחזיק מעמד יותר מאשר חדשים ספורים. לקחנו בחשבון, כי קיימים סיכויים טובים למפנה מכריע במהלך המלחמה, במשך החורף או אפילו לפניו. אני זוכר, איך ביטא זאת אחד מחברינו: "ואם עד אז לא תיגמר המלחמה, נהיה אבודים בין כה וכה".

בשבועות הראשונים לא נתנו החיפושים אחרי מקומות-סתר לילדים את התוצאות הדרושות. אם נמצאה כבר משפחה שהסכימה לקבל ילד לביתה, הייתה הסכמתה מוגבלת לפרק-זמן קצר — חודש או חודש וחצי. אחרי חיסול המוסד צפויה הייתה לנו, איפוא, הדאגה המתמדת לחיפושים בלתי פוסקים אחרי מקומות מחבוא לילדים. כבר בתחילת פעולתנו קיבלנו מושג על היקף הבעיות שנצטרך להתמודד אתן עם התפתחותה. בינתיים עוד היינו רחוקים ממציאת הכתובות שהיו נחוצות לנו כבר בדחיפות.

בשלב זה החליטה מרים לקרוא לעזרה את יופ וסטרויל. בראשית אוגוסט נפגשנו אתו, שושו ואני, לראשונה. הוא בא בערב מרוטרדם, לאחר עבודתו הרגילה. מהרגע הראשון מוכן היה לשתף אתנו פעולה ולקבל עליו את ריכוז הארגון, למרות היותו אב לשלושה ילדים (והרביעי בדרך…). טרם למדנו אז להכיר את מרצו היוצא מן הכלל ואת השפעתו הכבירה על זולתו. ובכל זאת, כבר בפגישתנו הראשונה אתו נולד בנו הבטחון, כי אכן, על אף הכל, נבצע את המשימה. כל התכנית קיבלה אופי יותר רציני וסופי.

זאת הייתה פעולת ההתנגדות הקולקטיבית הראשונה. לא ידענו, מה תהיה תגובת הגרמנים. היתנקמו תיכף ביתר ההכשרות?. גם משפחתי התגוררה עדיין באמסטרדם, וחששתי לגורלה.

מצד שני, היינו אחראים במידת-מה גם לחברינו החדשים הלא-יהודים, שעמדו לסכן את חייהם ואת שלום משפחותיהם למען חברת-הנוער שלנו. הרגשנו, כי בערב ההוא נפלה החלטה גורלית, אשר ממנה אין דרך חזרה.

לא הרבינו לישון אותו לילה. אני זוכר, איך למחרת השכם בבוקר, כשכל אחד פנה ללכת לדרכו — וסטרויל חזר לבית-ספרו ברוטרדם, ושושו לאמסטרדם — פנה אלי שושו ואמר, כי ייתכן ויהיה עלינו, כאנשים האחראים לכל הפעולה הזאת, להתייצב מרצוננו החפשי אצל הגרמנים,

"חיים או מתים". הבינותי. העומס המוסרי היה כבד מאד.

מנחם פינקהוף

מתוך "המחתרת החלוצית בהולנד הכבושה" עמודים 210-215

ארגון הבריחה לצרפת

בסתיו 1942 הוחלט בישיבה משותפת עם יופ, ששושו יקבל על עצמו לעבור את הגבולות. קביעתו לתפקיד זה נבעה גם מכך, שמראהו היהודי והמבטא הגרמני שלו סיכנו אותו יתר על המידה בתוך גבולות הולנד.

מנסיעתו הראשונה הביא עמו שושו "צוי-תנועה", ואז ראינו לראשונה את הטפסים הגרמניים הצבאיים והצבאיים-למחצה. ניירות אלה שימשו להסעת פועלים שעבדו בביצורים לאורך החוף האטלנטי. שושו הביא מצרפת גם תעודת-מסע ועמד על חשיבותה למטרותינו.

במקביל לפעילותו של שושו ביקשנו קשר עם חוליות-הברחה קיימות. מאחר שלא היה לנו די כסף, התקשרנו עם יהודים בעלי אמצעים והצענו להם כי כל משפחה תיטול עמה על חשבונה חבר צעיר. האמנו במהימנותם של המבריחים ומסרנו לידיהם את טובי הבנים והבנות מלוסדרכט. הקבוצה לא הגיעה מעולם לתעודתה, ולאחר-מכן נתברר שנמסרו על-ידי המבריחים לגרמנים, תמורת תשלום. איש מהם לא חזר.

עיקר עבודתי במחתרת הייתה בהולנד עצמה; בהברחות לצרפת השתתפתי רק אחת לשבועיים. עבודה זו הייתה קשורה במתיחות עצומה ובסכנה רבה, ולא הייתי מסוגל לבצעה לעתים תכופות יותר.

מימון המחתרת נעשה על-ידי גורמים שונים. בהולנד טיפלתי אני בהשגת כספים מאנשים פרטיים, מוסדות וארגונים. בצרפת היה זה עניינו של קורט ריילינגר. הוא דאג לי להוצאותיי ההכרחיות שם. ליופ וסטרויל היו קשרים בבלגיה, וגם משם השיג כספים. פעם העברתי עבורו לבלגיה סכום גדול בפראנקים בלגיים.

החזקת החברים בצרפת לא הייתה קלה מבחינה כספית: היו הוצאות נסיעה, אוכל וכד'. תכופות הזמינו חברים לטולוז, במטרה לשלחם לספרד, והדבר לא יצא לפועל. אז היה צורך לחזור ולפזרם במקומות שונים, והדבר היה כרוך בהוצאות. על דמי כלכלה בשעת הנסיעה יכולנו לוותר, בעזרת חותמת מיוחדת, אשר זיכתה את הנוסע בנסיעה חינם ובקבלת מצרכים בשק"ם הגרמני. בפריס התגוררתי במלון ללא תשלום, על-פי פקודת-אכסון שקיבלתי במשרד הצבאי אליו פניתי בעניין הטפסים לחציית הגבול. על-פי ניירותיי הייתי מהנדס צבאי צעיר, העובד בחיל-האויר. דבר זה הקנה לי מעמד מסוים ואיפשר לי, למשל, לאכול במסעדות מפוארות יחד עם קורט ריילינגר. היינו היחידים שהסתובבו בלבוש אזרחי בין מאות קצינים גרמנים.

הגבול בין הולנד לבלגיה היה קשה במיוחד למעבר. היו בידינו צווי-תנועה מטעם ארגוני קבלנים שנתנו "חופשת-מולדת" לפועליהם. ניירות אלה איפשרו את חציית הגבול בין בלגיה לצרפת ללא בעיות מיוחדות; לא כן את גבול בלגיה-הולנד.

לכן העברנו תחילה את החברים ב"דרך הירוקה": נסענו עם הבחורים, שהיו מצוידים בניירות הולנדיים מזויפים, עד לתחנה הקרובה לגבול, ומשם הלכנו בדרכים עקלקלות לנקודת-המעבר, שלמדנו להכירה מפי מבריחים מקצועיים. חצינו את הגבול ברגל וליווינו את חברינו עד תחנת הרכבת הראשונה בבלגיה. מכאן נשלחו החברים לאנטוורפן. עבודה זאת עשיתי אני, יחד עם עוד מספר חברים. באנטוורפן הועברו החברים לידי החוליה הבאה, שפעלה בבלגיה ובצרפת. פעם בשבועיים נפגשתי בבית-קפה באנטוורפן עם קורט ריילינגר ועם וילי (ארנסט הירש). מסרתי לידיהם את החברים וחזרתי להולנד באותה דרך או בדרך שונה, שהייתה קצרה אך מסוכנת יותר.

הייתי הולך באחת משלוש הדרכים הבאות :

1) בוּדל. המקום נתגלה על-ידי יופ וסטרויל, והוא המשיך לפעול ממקום זה גם כאשר היו כבר בידיו ניירות בלגיים. בסוף 1942 נפגש יופ באנטוורפן עם מבריח מקצועי בשם "לה-ליאבר", בעל בית-קפה מפוקפק, וקיבל ממנו את תעודותיו הבלגיות.  שם זה רשם גם בניירותיו ההולנדיים המזויפים, דבר שהיה לו לרועץ כאשר נתפס על-ידי הגרמנים במעבר-בודל. גם הבלגי עצמו נתפס שעה שהעביר שניים מחברינו לדרום צרפת, בתקופה בה לא היה לנו עדיין ארגון טוב ומסועף. האיש נאסר וגורש למחנה-ריכוז בגרמניה, ושם נפטר.

2) חינקן. מקום זה היה בעיניי מוצלח יותר. נהגתי לקחת זוג אופנים עד לתחנת-הרכבת של ברידה, והעברתי כל פעם שני חברים. הלכתי, עם האופנים ביד, עד לנקודה המרוחקת כקילומטר אחד מהגבול. שני החברים הלכו איתי בכביש הראשי עד אותה נקודה. לאחר מכן פניתי לשביל צדדי, סמוך מאוד לגבול. אני הלכתי בראש והשניים אחריי, כשאנו שומרים על מרחק של 50 מטר בערך, זה מזה. היינו מגיעים לבית-מבריחים קטן ליד הגבול, לרוב בשעת הפסקת הצהריים של משמר-הגבול. רכשנו לנו ניסיון באבחנת הנעשה בסביבה והקפדנו לבוא שעה שהמשמר נעדר. הייתי משאיר את האפניים אצל המבריחים, ומעביר את החברים ברגל לבלגיה. לאחר שהגיעו לתחנת-הרכבת שם, הייתי חוזר להולנד. בפעם האחרונה עברתי במקום זה עם שלושה חברים. החבר השני לא עקב אחרי ההולך לפניו וסטה מן הדרך. השלישי הלך בעקבותיו, והם הגיעו ישר לזרועות הגרמנים. אנחנו, שנינו, הגענו בשלום לבית המבריח, ושם נודע לנו על תפיסת החברים ועל כך שגילו סודות. הגבירו את השמירה בגבול ונאלצנו להמתין עד החשיכה. לא חזרתי עוד למקום זה. עוד קודם-לכן נעצרתי על-ידי שומרי-הגבול ההולנדים, אך הללו שיחררו אותי מיד, כשתירצתי את הימצאי שם בנימוקים "סבירים".

3) הנקודה המערבית ביותר — גבול בראבנט עם בלגיה, בפוּטן

היינו נוסעים ברכבת עד בּרגן-אלפ-זום, ומשם באוטובוס עד פוטן. אחרי חציית הגבול היינו צועדים ברגל עד קאפלן, ומשם בחשמלית לאנטוורפן. היה זה איזור של יערות, והוא היה נוח להסתרת קבוצות גדולות של בורחים.

בין העוסקים בהברחת חברים לבלגיה היה גם היינץ פרנקל. הייתה לו הופעה לא-יהודית ומבטא גרמני-אוסטרי, בו השתמש בחוצפה. הוא נתפס בצד ההולנדי של הגבול, שעה שהוביל קבוצה גדולה של חברים המצוידים בניירות של פועלים הולנדים. באותה קבוצה, שהייתי בין מארגניה, היו שני עריקים גרמנים. לא הצלחתי לברר את מקום-הימצאו של היינץ לאחר מאסרו, עד שנפגשנו בצריף-העונשין בווסטרבורק. אני עצמי שוחררתי מצריף זה ושולחתי לברגן-בלזן במקום לאושוויץ, הודות להתערבותם של בעלי השפעה במחנה. יכולתי לבחור בעוד שניים שיצטרפו אלי, ובחרתי בהיינץ. במסע האחרון מברגן-בלזן קפץ היינץ בטרביץ מהרכבת, וכך ניצל.

בשלב מאוחר יותר ניתן היה לחצות את הגבול מהולנד לבלגיה עם ניירות מתאימים. קשה לי לקבוע מתי התחלנו בכך, דומני בסתיו 1943. את הטכניקה הזאת למדתי לראשונה מאדם שלא היה חבר בארגוננו, ושפגשתיו בפריס, הוא למד אתי בשעתו בבית-הספר ושמו היה אברהם הילדסהיימר.

הניירות אשר באמצעותם חצו הפועלים ההולנדים את גבול הולנד לא ניתנו לזיוף, משום שנדפסו על נייר עם סימני-מים דוגמת הניר עליו מדפיסים שטרי-כסף. תעודות אלה הוצאו על-ידי מחלקה מיוחדת במטה הכללי של הצבא הגרמני בפריס. הפועלים היו מגיעים למחלקה זו עם צוי-תנועה ממקומות-העבודה שלהם, ועל גבי הצו — אישור מטעם יחידת-הצבא המקומית. בפריס נבדק הצו, ואם עמד בביקורת, צורף אליו רשיון מיוחד לחציית-הגבול.

אנו נהגנו לפי השיטה הבאה: בהולנד הכינונו כל פעם תעודות-זהות מזויפות לששה צעירים. למטרה זו יכולנו להשתמש בתעודות מיושנות שפג תוקפן בהולנד מכבר, אלא שדבר זה לא היה ידוע עדיין מחוץ לגבולותיה.

קיפלתי תעודות אלה קפלים רבים עד שהיו קטנות מאד, והכנסתין לתוך קרקעיתה של קופסת חמאה. בפריס צירפו חברי הארגון שלנו "צוי-תנועה" ממקומות-עבודה שונים, אשר הדפיסום בעצמם במכונת-כתיבה על טפסים גרמניים גנובים. צו-התנועה כלל בקשה למטכ"ל הגרמני בצרפת לאפשר לנושאיו לנסוע להולנד הלוך ושוב. את החותמת בצוי-התנועה הטביעו החברים בפריס. בעיקר עסקה לולי במלאכה זו.

לאחר מכן ניגשתי אני אל המחלקה הנותנת רשיונות-חופשה, כשבידי צוי-תנועה על שמי ועוד 5–6 צוים על שמות החברים, להם הכינונו את תעודות-הזהות בהולנד. טענתי שאני בחופשת-מולדת יחד עם חברי, והם ביקשוני להסדיר עבורם את ניירותיהם. הסיכון היה בכך, שהמשרד עלול היה להתקשר טלפונית עם מקום העבודה, אשר כביכול הוציא את צו-התנועה לחופשת-מולדת. ידעתי מראש שהכנת אישורי-הנסיעה להולנד תארך זמן, והייתי נוהג להשאיר את הניירות בלשכה ולחזור סמוך לשעת יצאת הרכבת להולנד. קרה שלא היו להם במשרד הטפסים המתאימים והפקידה נאלצה להדפיסם, או שנתנה לי טפסים ריקים. פעם שיבחה אותי על שהבאתי תעודות-זהות כה נקיות, שעה שאחרים נתנו לה, לדבריה, ניירות מקומטים ובלויים… היא לא ידעה, כמובן, שתעודות-הזהות שלי היו מזויפות ושהדיו בהן בהירה יותר.

כך הייתי מקבל את הרשיונות לחציית-הגבול, מקפלם שוב קפלים מרובים, וחוזר ברכבת-הלילה להולנד. בהולנד ציידנו את החברים בניירות אלה, ונוצר הרושם כאילו הם חוזרים זה-עתה מחופשת-מולדת ונוסעים למקום עבודתם בצרפת. המעבר בגבול לא היה כרוך עתה בקשיים מיוחדים, אם כי הייתה תמיד סכנה בחצייתו בכיוון ההפוך, מבלגיה להולנד. כאן עברתי פעמים מספר ביקורת קשה על-ידי קצינים גבוהים ממשטרת-הגבול הגרמנית, כשבתיקי מלאי של תעודות מזויפות. רק הודות לתעודותיי המעולות, להעמדת פנים אדישות ולמתן תשובות ענייניות לחוקרי – ניצלתי.

השימוש בניירות המזויפים הגיע לממדים, שיודגמו אולי באופן הטוב ביותר על-ידי המקרה הבא: קורט ריילינגר נסע פעם עם קבוצת חברים לוישי וחצה את הגבול שבין שני חלקי צרפת בגלוי. בידי החברים היו ניירות עם החותמת ה"צבאית" הנ"ל ; באותה רכבת נסעה קבוצת פועלים אמיתיים, ולהם לא הייתה חותמת זו. המשטרה עצרה אותם בשל העדר החותמת, שלא הייתה אלא פרי המצאתנו…

היות ולא נראיתי כיהודי, יכולתי להמשיך בפעולה זמן רב, וגם רכשתי לי בטחון ומידה של חוצפה כתוצאה מן הסכנה שהייתי נתון בה באופן מתמיד.

קרוב ל-70 חברים שהו כפועלים במקומות-עבודה שונים בצרפת, ובסך-הכל הברחנו לצרפת 100–150 חברים.

מנחם פינקהוף

מנחם פינקהוף נולד ב-13/03/1920 באמסטרדם הולנד. נפטר ב-15/07/1969  והובא למנוחות

בחיפה.

קישורים לפעולתו של מנחם פינקהוף

האוסף כולל:
– עדות בעברית מ – 23/5/1960.
– זיכרונות בהולנדית משנות החמישים.
בעדות ובזיכרונות:
– פעילותה של המחתרת החלוצית "קבוצת וסטרוויל" (Westerweel) בהולנד.
– פעילות המחתרת בהולנד להצלת יהודים: הברחתם לצרפת ומשם, דרך הרי הפירנאים – לספרד.
– מאסר וגירוש למחנה ברגן – בלזן (Bergen – Belsen).
– השחרור בטרוביץ (Troebitz), גרמניה, והחזרה להולנד.
וכן:
– קווים לדמותם של קורט בליט (Kurt Bluth) ושל חסיד אומות העולם יופ וסטרוויל (Joop Westerweel), מאת פינקהוף.
– אילן יוחסין של משפחת פינקהוף, בהולנדית.
– דף תולדות חיים, באנגלית, מאת מנחם פינקהוף.
– מכתבים בהולנדית, מ – 15/12/1942 עד 2/2/1943, מאת מנחם פינקהוף במחתרת לחבריו למחתרת.
– מכתבים בהולנדית, מ – 18/4/1944 עד 13/9/1944, ממנחם פינקהוף בהיותו במחנות וסטרבורק (Westerbork) וברגן – בלזן.
– חליפת מכתבים, בהולנדית, מ – 11/8/1945 עד 21/4/1947, בין מנחם פינקהוף לבין חבריו להכשרה ולמחתרת החלוצית. המכתבים נכתבו בהולנד ובארץ ישראל.
– מכתב בהולנדית, מ – 18/5/1945, ממנחם פינקהוף, אבל הרצברג (Abel Herzberg) ואיזק דה פריז (Izak de Vries) אל משרד החוץ ההולנדי, אודות הימצאותם של ניצולי "הרכבת האבודה" ממחנה ברגן – בלזן בכפר הגרמני טרוביץ.
– חליפת מכתבים, באנגלית, מ – 22/4/1949 עד 9/5/1949, בין מנחם פינקהוף בחיפה לועדה לגאולת ילדים (O.P.K. – Oorlog Pleeg Kindern; הארגון לטיפול ביתומי המלחמה) בלונדון (London), בנושא גאולת ילדי משפחת המרשלג (Hamerschlag) בהולנד.
– תעודות אישיות של יאן סטאס ופיטר קראייפלד, שמותיו המחתרתיים של פינקהוף. חלקן – תעודות אמיתיות, חלקן – מזויפות.
– רשימות ונאומים, בעברית ובהולנדית, שנשא מנחם פינקהוף בהזדמנויות שונות בישראל.
– ספר בעברית ובהולנדית לזכרו של מנחם פינקהוף.
– תצלומי זירוקס.
– תרגומים של הזיכרונות: לעברית, מעשה ידי עדה בונדי (Ada Bondi); לאנגלית, מעשה ידי מרתה בן – אסא (Martha Ben – Asa).
– תרגום לאנגלית של העדות.