קיבוץ ההכשרה הוורקדורפ שלייד וירינגן

סמינר "החלוץ" בוורקדורפ, חורף 1939-40

הוורקדורפ ((Werkdorp הוקם בפברואר 1934 בצפונו של מחוז צפון-הולנד, ליד ווירינגן, על קרקע שיובשה זמן קצר קודם-לכן. יזמו את הקמתו האישים ג' פלאטו (G. Flatow), ג' ואן דן ברך ( (G. van den Bergh שלוחת "ועד הפליטים" ו"העמותה לעבודה יהודית ווירינגרמיר" (Stichting Joodsche Arbeid Weiringermeer). הוורקדורפ נועד לשמש מרכז להכשרה ולהסבה מקצועית לפליטים יהודיים מגרמניה.

בתכנית המקורית דובר על קבלת אלף פליטים אך מחוסר אמצעים צומצם מספרם ל-500-250, בעוד שהָרישיון הממשלתי הגבילו ל-300 לכל היותר. גם למספר זה הסכימה ממשלת הולנד רק לאחר ליל הבדולח. החניכים נבחרו על פי תנאים אחדים: כולם היו חייבים להיות יוצאי גרמניה וחמישים מהם – פליטים שהגיעו להולנד לפני 1934; חלקם של "הציונים" היה צריך להיות שווה לזה של ה'"לא ציונים", וכל החניכים נדרשו לעזוב את הולנד לאחר השלמת הכשרתם.

החלוקה ל"ציונים" ול"לא ציונים" הייתה שרירותית: כ'"לא ציונים" הוגדרו מי שניסו להגר אל מעבר לים רק מפאת המצב בגרמניה בעוד הציונים הוגדרו כמי שמטרת הכשרתם היא הכנה לעליה לארץ-ישראל..

אוכלוסיית הוורקדורפ הייתה מדגם מייצג של הנוער היהודי מגרמניה: כך היה גם בהכשרות האחרות, אלא שבהן לא נדרשו בני הנוער להכריז על "ציוניותם". הציונים, שניהלו הן את העמותה לעבודה יהודית ווירינגרמיר, והן את הוורקדורפ, הטביעו את חותמם על אופיו של מרכז ההכשרה. מנהלו הראשון של הוורקדורפ היה ה' לובינסקי, שהגיע מגרמניה עם הקמת המוסד, וכאשר עלה ארצה החליפו המחנך משה כצנלסון יליד ארץ-ישראל. הוא בא להולנד כשליח, היה חבר הנהלת "ברית ציוני הולנד" ונודעה לו השפעה רבה בקרב המוסדות. הוא ניהל את המקום עד יום נפילתו בשבי, ביוני 1940. בעיני החברים הצטייר כבעל סמכות השומר על מרחק.

הוורקדורפ נבנה כקיבוץ הכשרה: המשק החקלאי, גדול ומעורב, כלל גם בתי מלאכה. צריפים נוחים שימשו למגורים

והשירותים היו משותפים. גם מוסדות ציבור הוקמו במקום. כבקיבוץ כן גם כאן ניהלו את המשק החברים עצמם, אך מנהלי העבודה והמדריכים המקצועיים היו לא-יהודים שהגיעו מן החוץ הדריכו וסייעו לחברים.

אורך יום העבודה נקבע לשמונה שעות, הגברים עבדו בענפי החקלאות והמלאכה: נגרות, נפחות, מאפיה וכו' והבנות ניהלו את ענפי השירותים ונטלו חלק גם בעבודות המשק. ב"צריף הנוער" שבמקום למדו צעירים בני 17-15 על-פי מערכת לימודים עשירה, ובמרכז התנהלו חיי תרבות וחברה ערים ותוססים. עם זאת גם כאן, כמו בכל חברה קטנה ולא אחידה, נתגלעו לעתים מתחים פנימיים על רקע אישי ופוליטי, הן בגלל זיכרונות העבר והדאגה לעתיד והן בגלל הניתוק מן העולם שבחוץ. תקנות השלטונות גזרו למעשה ניתוק מוחלט מן החברה הסובבת: הן אסרו על עזיבת המקום ללא רשות, על לימוד השפה ההולנדית ועל קשירת קשרים חברתיים עם בנות הסביבה. אמנם לא תמיד נשמרו התקנות הללו, אבל עצם קיומן הגביר את הלחץ ואת הרגשת התלות. בכל זאת, הודות לידיהם המכוונות של ההנהלה הציונית ושל סניף "החלוץ" במקום, מילא הוורקדורפ את מטרתו, והחברים נהנו בו מתנאים עדיפים על אלה שב"הכשרת הבודדים".

 הכשרת הוורקדורף חוסלה על-ידי הגרמנים ב-20 במארס 1941.

לחניכים הוקצבו 10 דקות לארוז את חפציהם , ומרביתם (227 איש) הועברו לאמסטרדם. הגרמנים השאירו במקום רק קומץ אנשים (59 איש) עד ל-1 בחודש אוגוסט באותה שנה עת נסגר המקום סופית ע"י הנאצים.

39 מכלל החברים צורפו להכשרות אחרות: 57 מן הנותרים נפלו קרבן לי'מאסרי מאוטהאוזן" באמסטרדם ביוני 1941.

נכון ליולי 1942 שרדו רק 189 חברים במניינה של הכשרה זו ושיעור המסתתרים והניצולים מתוכם היה נמוך מאשר ברוב ההכשרות האחרות. לאחר שחיו יותר משנה במתח ובאווירה המדכאת באמסטרדם נענו 52 חברים מן הוורקדורפ לאחד מצווי הגיוס הראשונים מן ה-15 ביולי 1942 לעבודה במזרח (Arbeitseinsatz) . רבים מהם היו מחוסרי קשרים ואמצעים והאמינו בתמימותם כי אכן מדובר בגיוס לעבודה. חלקם התגייסו מתוך ייאוש ואדישות למתרחש וכך מצאו את מותם.

עם סיום המלחמה התברר כי 191 מחניכי הוורקדורפ נרצחו בידי הנאצים.


 

הוורקדורף ליד ווירינגן, על-גבי מפת הולנד

ווירינגן, הוורקדורפ, אנדרטת זיכרון לזכר הנספים בשואה (תמונה מ-1989)

 

 

 

 

 

החומר לעמוד זה לקוח רובו מהספר "הם היו חברינו" שחיבר יגאל בנימין, חבר קבוצת ווסטרוויל.  הספר נמצא גם באתר קבוצת ווסטרוויל בקישור הבא: 

הם היו חברינו חלקים אחרים בכתבה לקוחים מאתר אינטרנט הולנדי אודות קיבוץ ההכשרה, הוורקדורפ

י.ג