זו היתה למעשה חוות ההכשרה הראשונה בהולנד; יעקובוס קאן הקים אותה באוטרכט כבר ב-1910, כעמותה שנקראה "האגודה היהודית לגננות, גידול בעלי חיים והכנת תוצרת חלב" (Joodse Tuinbouw Veeteelt en Zuivelbereidingsvereniging).

מטרתה היתה לקרב צעירים יהודים נזקקים לעבודה יצרנית ולהכשירם לחקלאות, ממנה יתפרנסו לאחר עלייתם לארץ. המטרות היו אפוא ציוניות, אך לא "חלוציות" במובן המוכר. העמותה נסגרה ב-1918 בגלל חוסר התעניינות. ב-22.9.1937 הופעלה העמותה מחדש, הפעם בחאודה (Gouda), כחוות נוער שנועדה להיות מרכז הכשרה לילידי הולנד בני 14 עד 17; מ-1938 קלטה העמותה גם צעירים מגרמניה. משך ההכשרה בה היה שנתיים ובתום תקופה זו היה על הצעירים להשלים הכשרתם באמצעות אגודת דוונטר. בין שני הארגונים היה קשר הדוק…

…בכל מרכזי הצעירים קוימו לימודים תיכוניים ובנוסף להם לימודי עברית, השכלה יהודית, ציונית וכללית: כמו כן היו בהם חיי חברה תוססים. ועוד ראוי לציין, שבכל המרכזים חיו חילוניים ודתיים, חניכים כמדריכים, בצוותא ובכבוד הדדי ואין מידע על חיכוכים כלשהם ביניהם. באחד מבתי עליית הנוער אף היתה פנייה מאורגנת של החניכים, חילוניים ודתיים, לאפשר להם להיקלט באותו קיבוץ בארץ, בלא להפריד ביניהם.

מתוך ספרו של יגאל בנימין "נאמנים לעצמם ולדרכם" עמודים 78-79

הכשרת חאודה הייתה בניהולם של הזוג מנפרד ושושנה ליטן, שנהנו ממידה רבה של עצמאות ואי-תלות בהנהלת העמותה של חוות הנוער.

מנפרד יליד גרמניה, היה מורה דגול שכישוריו היו יותר בשטח ההוראה מאשר בחינוך, בעוד שושנה, ילידת הולנד, הייתה אם-הבית ומעבר לכך הייתה דמות בעלת השפעה מכרעת על החברה ועל מהלך העניינים במקום. מלבד הזוג ליטן, היו במקום מדריכים אחדים יוצאי "הכשרת הבודדים", ששימשו כמנחים בעבודה ומעבר לתפקידם לא הייתה להם השפעה על מהלך ההתרחשויות בבית הנוער בחאודה.

עוד בסוף שנת 1941 החלה שושנה להחדיר את תודעת ההתנגדות להוראות הכניעה של הגרמנים, והרעיון להסתתר החל לרחף באוויר.הייתה תמימות דעים שלא הולכים למחנות העבודה, ומאז תחילת הגירושים כבר הוכן הכל לקראת "צלילה" (הסתתרות יג) כחברת "החלוץ" היה לשושנה קשר עם חברי "המרכז" ובעיקר עם שושו, שגם ביקר במקום אבל היה אז עסוק כולו ב"צלילת" לוסדרכט. קשריה עם המחתרת ההולנדית, באו לה מהמפלגה הסוציאליסטית, שבה הייתה חברה, אבל היו לה גם מהלכים בקרב חוגים קתוליים. בה בעת פעלה שושנה בהצלחה, יחד עם בעלה, בכל הדרכים, להאכת קיומה ה"לגלי" של ההכשרה.האישורים על "חיוניותה של ההכשרה לאספקת המזון", שהושגו ממוסדות שונים, כולל מראשי העיר והגסטאפו (ההולנדיים) במקום, הבטיחו את קיומה של ההכשרה עד לפינויים של כל יהודי העיר באפריל 1943. ארכה זו איפשרה להכין את ההסתתרות הקולקטיבית בצורה יסודית יותר והתוצאות מוכיחות זאת. אמנם, חרף כל המאמצים הצטרפו 8 מתוך 27 החניכים והמדריכים במקום, אל הוריהם, לגירוש, אבל מבין 19 אלה שירדו למחתרת ניצלו 17.

מתוך סיפרו של יגאל בנימין "נאמנים לעצמם ולדרכם". עמודים 222-223