לטי רודלסהיים (אביבה בן-חלד) Letty Rudelsheim

 

 

לטי רודלסהיים מתוך "המחתרת החלוצית בהולנד הכבושה" עמודים 87-91

דירת-סתר ברוטרדם

הייתי בהכשרה הדתית של בח"ד עד מארס 1942. עם פינוי אזור החוף מיהודים נאלצנו לנטוש את המרכז שלנו ובאנו, מספר חברים, לבית עליית-הנוער בלוסדרכט. באוגוסט 1942 הסתתרתי יחד עם כל דיירי הבית. ארגון ההכשרה הדתית לא נקט עמדה פעילה ואף התנגד לפעולות מחתרתיות.

אחרי טלטולים שונים הגעתי לרוטרדם, שם העמידו הולנדים מידידי משפחת וסטרויל בית לרשותנו. ראש-המשפחה קיבל צו-גיוס לעבודה בגרמניה, אך העדיף לצאת לבלגיה או לצרפת ולהצטרף שם למחתרת. היות ולא היה לו עוד צורך בתעודות-הזהות שלו ושל אשתו, מסר אותן לשנים מחברינו. החבר שקיבל את תעודתו חייב היה לפיכך להתייצב ולצאת לגרמניה ; דבר זה גרם לקשיים בהמשך הזמן. בינתים נכנסתי לגור באותו בית, וכעבור זמן-מה הגיעה ההודעה שעל בעל-הבית להתייצב מיד. היתה זו הודעה "סופית" ומצורפת אליה אזהרה על "נקיטת אמצעים תקיפים" במקרה של אי-מילוי הצו. ניגשתי עם הצו ללשכה, והודעתי כי בעלי כבר יצא וכי אני עצמי ליויתיו לרכבת. לתמהוני האמינו לי ואף לא שאלו לתעודותי.

אחרי-כן שרר שקט בבית. באופן קבוע הגיעו אלי חברים שנזקקו למקום-מקלט, או פעילים שביקשו לינת-לילה. פעמים נמצאו בבית שני חברים, פעמים — עשרה. קבוצת מחתרת שטיפלה במבוגרים, באה במגע עם וילי וסטרויל וביקשה מקום לאדם אחד, שהכרתיו עוד מזמן ההכשרה בביורויק. תקופת-מה שוּכן האיש בדירתנו, אך היות והיה לו קשה בחברת הצעירים, הוציאוהו לאחר מכן.

באמצעות המחתרת הכללית השגתי לי תעודת-זהות טובה, ונרשמתי כתושבת רוטרדם.

שבועות אחדים התנהל הכל כשורה, עד שיום אחד ביקרני סוכן-משטרה. בין היתר, התעניין בגורלו של בעל-הבית (לאחר מכן נודע לי, כי האיש שנסע לגרמניה במקום בעל-הבית, החליף את השם בתעודתו ורשם בה את שמו של אדם מת). אותו יום הייתי חולה ושכבתי במיטה עם חום גבוה. בקושי הצלחתי לענות על שאלותיו. כנראה הבין היטב מה מתרחש בבית. אך דומה שלא רצה להטרידנו. בכל זאת ארזנו מספר חפצים ויצאנו לזמן-מה אל ביתו של באוקה קונינג. היו אז אצלי בבית שני ילדים. נסענו בנפרד, ברכבת האחרונה. ירד גשם שוטף, מלוּוה רעמים וברקים. הילדים עוד מצאו

אוטובוס, אך אני נאלצתי ללכת ברגל. הגענו אל באוקה בשלום, והוא הכין לנו מיד מקומות בביתו.

באוקה היה אחראי לגן של ה'"ורקפלאטס" בבילטהובן. הוא גר בבית קטן ליד הגן, ובבית הזה היה הכל אפשרי. הוא ואשתו פראוקה היו תמיד מוכנים לקבל את כל הזקוק לקורת-גג. שנאתם העזה לגרמנים ואהבתם הגדולה לאנושות, הם שהדריכו אותם בהתנהגותם האמיצה. באוקה הפסיק את עבודתו בגן, והקדיש את כל זמנו לעבודת המחתרת. היות ומוצאו היה מפריסלנד, מצא שם מקומות מחבוא רבים. מצב רוחו היה תמיד טוב, תמיד היתה עמו מלה טובה לכל אדם. גם לאחר מאסרו ושחרורו ממחנה-הריכוז, הראה מה גדול כוחו הנפשי: עוד בשכבו חולה במחלת השחפת, החל בלימודים והצליח במרוצת-הזמן לעמוד בבחינות כמורה-מנהל לבית-הספר. בו עבד לפני המלחמה כגנן.

אותו זמן בילו וילי ויופ וסטרויל את חופשתם בסביבה ואני נסעתי אליהם, לברר את המצב. כעבור זמן-מה חזרתי לדירתי ברוטרדם. היתה תכנית לשכן בה את החברים הבורחים מוסטרבורק. ואמנם הגיעו אלי כמה חברים שנחלצו משם, אך הרוב סודרו במקומות אחרים. אצלי היו קורט האנמן, הארולד סימון ואשתו, ורחל כהן, בתו הצעירה של רו. בטי בריץ שהתה אצלנו ימים מספר, וכן חברים אחרים שאינני זוכרת את שמם.

יום אחד צילצלה בדלת אשה ושאלה על מקום ליהודי בביתנו. בטי פתחה את הדלת (אני יצאתי לערוך קניות), והזמינה אותה לשוב בפעם אחרת. מששבה, הודעתי לה כי אינני עוסקת בעניינים כאלה וביקשתי לדעת מי שלח אותה אלי. לא קיבלתי תשובה ברורה. ימים אחדים אחרי ביקורה שמעתי. שנעלם. חבר מתנועה אחרת. כעבור זמן-מה צילצלו בדלת בשעות-הערב המאוחרות — והופיעו הגרמנים. אני פתחתי את הדלת, כי הם צילצלו לפי הסימן המוסכם שלנו. לא היתה שום אפשרות לברוח מהבית, כי התגוררנו בקומה הראשונה.

הועברנו כולנו לבית-הסוהר ברוטרדם, ומשם הועברו האחרים למחרת לוסטרבורק ומשם לאושויץ. אני, על סמך תעודותי ה"אריות", נשלחתי לבית-הסוהר הגרמני בעיר סכבנינגן שליד האג. נשארתי בבית-הכלא בתור נוצריה, וחיכיתי לפסק-דיני. לתמהוני, בושש זה לבוא. רק אחרי חדשיים התחיל להתברר משהו. הוצאתי מתאי, ובפרוזדור עמד האיש שעצר אותנו בלילה. בראותו אותי, אמר: "את יהודיה". לא ראיתי טעם להכחיש, כי לא רציתי לסכן את חייהם של החברים בחוץ. מוטב היה לי שיעבירוני לאושויץ, מאשר להכביד על אחרים. כשלושה שבועות לפני-כן הגיעה לתא שלי אשה גרמניה, שסיפרה הרבה סיפורים על מעשיה לטובת יהודים. שוב ושוב פתחה בנושא תוך נסיון לגלות, מה אני מבינה. היא גם ניסתה להראות לי אותיות עבריות. בינתים הגיעו לתא שתי נשים נוספות, שאמרו לי מיד עם כניסתן :

"אני מכירה אותך". האחת קראה בשם אחותי והשניה הכירה אותי מילדותי. האשה הגרמניה ניהלה אתן בלילה שיחות ארוכות, והן נקטו בשמי. מחצית השעה לפני אותה שיחה גורלית, הוציאו את האשה הגרמניה, החזירו אותה ולקחו אותי. משחזרתי אני לתאי ואמרתי: "הכל נגמר", ענתה לי הגרמניה: "ידעתי". כעבור חמש דקות באו לקחת אותה והעבירוה לתא אחר. אחרי-כן הוציאו את כולנו מהתא והחלו בסתימת החורים בקירות, דרכם קיימנו קשר עם הגברים. אותו לילה באו לבדוק את תאי מספר פעמים. אשה יהודיה אחרת הוצאה אף היא, אחרי שהודתה בהסתרת ילדתה. ברור לי, כי הגרמניה היתה מרגלת, וכי הוכנסה לבית-הסוהר כדי להציל סודות מפי, אך רק אחרי המלחמה התברר לי הדבר לאשורו.

החברים רצו לשחרר אותי מבית-הסוהר. בין העוסקים בכך היה חבר בשם חיל, בחור טוב ופשוט. באחת השיחות שלו עם המתווך נפלט מפיו, שמדובר ביהודיה. מתברר, שגם ה"מתווך" היה סוכן של הגרמנים. אחרי שנודע לו על יהדותי, המשיך ב"משחקי, ולא מסר לאנשי המחתרת שלנו שהודיתי בכך.

הבלבול היה עצום. הגרמנים שכחו למסור להנהלת בית-הסוהר שאני יהודיה וכי צריכים לשלוח אותי לוסטרבורק. באותו זמן הגיע גזר-הדין שלי מהחקירה הראשונה, לפיו נדונותי לחצי שנה מאסר במחנה פוכט. על כן הוסעתי בתור נוצריה לפוכט, חמישה ימים לאחר שנודע על יהדותי. כעבור חמישה ימים נוספים הופיעו ארבעה גרמנים והחזירו אותי לסכבנינגן. היתה זאת הרגשה מוזרה להתקבל על-ידי הסוהרת במלים: "אותה אני מכירה".

ה"מתווך" המשיך בינתים בפעולתו, ואחרי כמה ימים הגיעה אלי הידיעה שאני משוחררת. הוציאו אותי מבית-הסוהר אל חצר מפקדת הגיסטאפו, ושם מסרו לי, לעיני כל הגרמנים, מכתב מיופ. שאלו אם אני מכירה את האיש.

העמדתי פנים כלא-מכירה; ה"הצגה" היתה חשודה בעיני. בשעת הנסיעה ליוֶני ה"מתווך". הוא סיפר לי, כי רוצים להעבירני לבלגיה, וכי חיל יבוא לפגוש אותי בתחנת-הרכבת של רוטרדם. נסענו לרוטרדם — והנה חיל עומד באמת בתחנה, ובמרחק-מה ראיתי את וילי וסטרויל. וילי ניגשה אלי, והספיקה לומר לי שלא אגלה כי מישהו מהסובבים אותי מוכר לי. כמה חברים עמדו כמשקיפים מהצד, ביניהם הרי אשר. יצאנו שתינו מבנין התחנה, ורצינו לעלות על האופנים שהוכנו עבורנו, אך בו ברגע עצרונו. חיל נעצר עוד בתוך התחנה.

את וילי העבירו אחר-כך לפוכט ומשם לראונסברוק, את חיל לברידה ומשם לדכאו, ואותי החזירו שוב לבית-הכלא שבסכבנינגן. הוטלו עלי 5 ימים של מעצר-יחיד, ושוב הובאתי לחקירה. הפעם נאלצתי לספר יותר, והעמסתי את האחריות לכל הפעולות על שושו ז"ל. לא היתה לי ברירה, רק כך יכולתי למנוע דברים יותר גרועים מוילי.. .

אחרי החקירה המתנתי כמה שבועות. התברר, שעדיין לא שינו את שמי ועל-כן לא נשלחתי לוסטרבורק. רק בינואר 1944 הועברתי לשם. ובמארס אותה שנה שולחתי לאושויץ.

לטי רודלסהיים-בן-חלד

לטי רודלסהיים (לימים אביבה בן-חלד) נולדה ב-21/3/1915 ב-Watergraafsmeer הולנד ונפטרה ב-21/11/2009 בירושלים.

קישורים

הספר אושר לפירסום באתר קבוצת ווסטרוויל באדיבותה של מרים דובי – חזן, הוצאת דוקוסטורי בע"מ