גורלה של אלדן

א

יחד עם ורנר אהלפלד ניהלתי את ההכשרה באלדן שליד ארנהם. החניכים היו בני 15–17, ולמדו חקלאות וגננות.

תכנית הלימודים כללה את כל המקצועות, כבבית-ספר. טרחנו לשוות לחיינו אופי נורמאלי ככל האפשר. לא סבלנו ביותר מן הכיבוש הגרמני. ההגבלות שנגזרו על היהודים לא הכבידו עלינו הרבה, שכן היו חיינו סגורים במעגלם. באספקה היינו תלויים בעיקר בעצמנו. כסף קיבלנו מן "המרכז להכשרה מקצועית".

החברים הבוגרים באלדן התיעצו עם ורנר ועמי על האמצעים שעלינו לנקוט במקרה של פעולה גרמנית נגד הבית. חיפשנו מקומות-מחבוא בסביבה, אלא שהחיפוש לא היה שיטתי.

מאכס רייכנברגר מארגון דאונטר, שהיו לו קשרים, הבטיח להזהירנו במקרה של סכנת מאסרים. ואף-על-פי-כן אירע מה שאירע: ב-3 באוקטובר 1942, ביום בו שולחו כל יושבי מחנות העבודה היהודים מהולנד לוסטרבורק, הקיפו אנשי ס.ד. את ביתנו. הוליכונו ברגל לארנהם ושילחונו לוסטרבורק. כמה חברים מצאו עוד לפני-כן דרך בריחה אל מעבר לגבול.

לפי הערכתי, הובאו בימים ההם לוסטרבורק כ-10 אלפים איש, וכמעט כולם שולחו עוד באותו שבוע לפולין.

כל קבוצת אלדן שוחררה תחילה מגירוש בהשתדלותו של מר סאמסון (מעצירי וסטרבורק הותיקים), שבנו היה מחברינו. סבורים היינו, כי נחזיק מעמד כקבוצה ונבלה כך את המלחמה; תנאי וסטרבורק לא היו מן הקשים ביותר. אך בספטמבר 1943 שולחו כל הבוגרים מבני 21 ומעלה לאושויץ. אנו, הנשארים, קיבלנו סרטיפיקאטים, ובזכותם הובאנו בפברואר 1944 לברגן-בלזן, לשם חילופין. אף שם שרר ליכוד מסוים בין החברים, אך מצב–הרוח היה ירוד יותר. ב-30 ביוני 1944 נסעתי בטרנספורט-החילופין לארץ–ישראל. רבות מהבנות שלנו צורפו למסע זה. עברנו ברכבת את אירופה ותורכיה, והגענו לארץ ב-10 ביולי 1944.

ליני דה ברוין-לוי

מתוך הספר "המחתרת החלוצית בהולנד הכבושה" עמודים 175-176