יואכים – יכין סימון ("שושו") "Joachim Simon "Shushu

 

יואכים "שושו" סימון (Joachim "Schuschu" Simon)   היה מהמדריכים המרכזיים ב"בית עליית הנוער" בלוסדרכט ויחד עם מנחם פינקהוף ויופ וסטרוויל היה ממקימיה של המחתרת החלוצית בהולנד- "קבוצת ווסטרוויל".

 


שושו מתוך סיפרה של עדינה כוכבא "המחתרת החלוצית בהולנד הכבושה" עמודים 91-93

שושו — יכין סימון

(12.11.1919 — 27.1.1943) 

תולדות חייו

 

יואכים סימון (שושו) נולד בברלין ב-12 בנובמבר 1919, לאביו פריץ סימון ולאמו, לוטה לבית סאלינגר. אמו נפטרה זמן קצר לאחר לידתו ושושו בילה את שנתו הראשונה בבית דודתו לוטה ארנהיים בפרנקפורט. לאחר שובו לבית האב טיפלה בו ובאחיו יעקב דודתו הזקנה, הדודה גרטה.

על-פי אחיו הבוגר, השם "שושו" שדבק בו הוא שיבוש שמו "יואכים" עת החל הפעוט לדבר. (י.ג)

משנת 1926 ביקר שושו בבית-ספר יהודי חילוני-ציוני בברלין, ואחרי שנים אחדות עבר לגימנסיה לא-יהודית. בבית-הספר היהודי רכש את ראשית ידיעתו בעברית. בשנת 1930 הצטרף שושו לתנועת הנוער הציונית

"קדימה", אשר התאחדה ב-1933 עם "ברית העולים" ויצרה את "הבונים".

ב-1932, בהיותו בן 13, נשא אביו של שושו אשה שניה, לא-יהודיה.

הבנים נקשרו אל "טוני" בקשרי אהבה ורעות. ב-1933 עברו ההורים לגור מחוץ לברלין ושושו עבר לפרנקפורט אל הדודה גרטה, זו שטיפלה בו בילדותו המוקדמת, והתחיל ללמוד שם בגימנסיה גרמנית. בפרנקפורט לא היה סניף לתנועת "הבונים". שושו השתתף בפעולותיהם של ה'"ורקלויטה" (שהצטרפו לאחר מכן ל'"'השומר הצעיר"), אך נשאר נאמן כל העת לתנועת "הבונים".

בהיותו בן 15 מת עלין אביו, ובאותה שנה — 1935 — עלה אחיו ארצה.

בשלהי 1936 עבר עם הדודה גרטה לברלין ועשה את שנת לימודיו האחרונה בבית-ספר יהודי דתי. לאחר שעמד בבחינות הבגרות, יצא בקיץ 1937 להכשרה באלגוט, הוא מקום הכשרתם של בני "השכבה הבינונית" בתנועת הנוער החלוצית. כאן נשאר עד לפרעות נובמבר 1938. ב"ליל הבדולח" נעצר והועבר יחד עם חבריו למחנה הריכוז בוכנואלד.

מאורעות אלה השפיעו עליו השפעה עמוקה, וקבעו לא מעט את התנהגותו בימי השואה בהולנד.

זמן קצר לאחר שחרורו ממחנה הריכוז עבר עם עוד חברים להכשרה בהולנד. היה זה בתחילת 1939. הוא נקלט ב"הכשרה בודדת", אצל איכר הולנדי. גם כאן, כמו באלגוט, היה עליו לעמוד במאמץ גופני קשה, תוך מאבק במחלת הקצרת שסבל ממנה. עם זאת היה פעיל בחיי סניף והמשיך בקריאה ובהשתלמות עצמית, ככל שאיפשרו זאת תנאי ההכשרה הקשים.

לפעמים לא התגבר על צמאונו לדעת, ואז "ברח" לאמסטרדם וישב שם באולמי קריאה ובספריות, ואחרי שריווה מעט את צמאונו לאוצרות תרבות ומדע, חזר מרוצה למקום עבודתו.

בקיץ 1939, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם, פסחה עליו ההזדמנות האחרונה להגיע לארץ-ישראל, כאשר נשלחו חברים רבים באניה "דורה" אל חופי הארץ. האחראים להכשרה המקצועית בהולנד החליטו כי שושו, האנמן, וצעירים אחרים אינם "בשלים" עדיין לעליה; מידת ההכשרה המקצועית קבעה לגביהם יותר מסכנת המלחמה הקרבה. כך נשאר שושו בהולנד ואפילו לא התקומם ביותר על החלטה זו, שחרצה את גורלו.

בינואר 1940 עבר לקיבוץ ההכשרה הגדול בורקדורפ. כאן מצא את חברו קורט האנמן, שעבר עמו מאלגוט להולנד. יחד נטלו על עצמם תפקידים בסניף, עסקו בהוראת עברית ובפעילות תרבותית אחרת.

במאי 1940 עבד שושו במרכז "החלוץ" באמסטרדם, ובימי הכיבוש נמצא שם בבית-החלוץ, עם עוד מספר חברים. אחרי מעצר השליחים נקבע שושו כמדריך בלוסדרכט. הוא מצא ענין רב בהדרכה ובחינוך והשפיע השפעה עמוקה על חניכיו. כל אותו עת השתתף גם בעבודת "החלוץ", היה חבר המרכז והכוח הממריץ בפעולה התרבותית. הוא השתתף בהוצאת חומר-עיון ולימוד, והיה מבקר בסניפים השונים. עם החמרת הגזירות נגד היהודים, החלה בריחה אנדיבידואלית מהולנד.

שושו וחבריו במרכז "החלוץ" החליטו לחפש דרכי הצלה קולקטיבית, אך הסיכויים היו קלושים ביותר. בשלהי 1942 יצא את הולנד, יחד עם חברתו, על מנת לחפש נתיב הצלה לשוייץ או לארץ אחרת. בלי הרף נסע מגבול לגבול והדריך חברים בדרכם לצרפת. ב-24.1.1943 כתב לחברים בהולנד על כוונותיו לשוב ולבקרם פעם נוספת ; יום לאחר מכן נתפס בגבול, כשבידיו ניירות רבים וכסף. הוא הועבר לבית-הסוהר בברידה והודיע משם לחברים על מעצרו, הוא נחקר ועונה, כי הגרמנים ידעו את זהותו וביקשו להוציא ממנו ידיעות על אנשים נוספים. ב-27 בינואר הגיעה לאמסטרדם הידיעה על פטירתו. לפי ההודעה הרשמית שלח יד בנפשו. בן 23 היה במותו.

 

הראשון להתנגדות

 

לא מקרה הוא, ששושו היה הראשון שהצית בנו את הרצון להתנגד לאויב. הוא נועד להיות האיש שיעקור אותנו מהפאסיביות. נדמה היה, כאילו התכונן מראש לימי מאבק אלה, שהחל בכך לפני זמן רב. שעה שהיינו ארוגים עדיין במסכת הזוטות של חיי היום-יום. בכל מקום בו היה, בין בשנות ההכשרה כבודד אצל איכר בהולנד, בין בהנהלת בית עליית-הנוער בלוסדרכט — תמיד היה הרוח החיה והכוח הדינאמי, ואישיותו הקרינה על סביבתה. העבודה בבית עליית-הנוער פתחה לפניו חוג תפקידים שכמו נוצרו למענו. כאן ניתן לו לפעול, להשפיע, לעצב, ולחנך צעירים לקראת משימות שכבדן היה מודע לו היטב. מעולם לא הדגיש שושו את הבדלי-הגיל בינו לבין חניכיו. נמנה היה עם המעטים, שאינם נאלצים לעורר תשומת-לב בדרך כלשהי לסמכותם, או להגן על עמדתם. כשחינך את בני השש-עשרה והשבע-עשרה והורה להם דרך, עשה זאת כחבר ולא כמורה. ואם זכה במהרה לכבוד ולהוקרה, היה זה בזכות המופת האישי.

וכשהגיעה השעה, מצאתהו משימת ההצלה מוכן ומזומן. המלאכה היתה מרובה והוא עבד ללא ליאות. הכרח היה להביא את הנערים אל מקלט בטוח, לברר עם החברים את אפשרויות הבריחה והמאבק, לקשור קשרים, להשיג כסף, לארגן, לחפש שותפים לפעולה.

— — — לשווא חיכינו ליום בו ישוב אלינו, יספר על מסעו בצרפת ויעודד את רוחנו ברעיונותיו ובמזגו המהפכני. לא הגיעה אלינו אלא פיסת נייר שנשלחה על-ידי היודנראט, ובה הודעה על פטירתו.

לנו הפך שושו לסמל ; לא רק לצעירים שהיו חניכיו, אלא לכולנו שימשו חייו הקצרים מופת-חיים — מופת-חיים אשר הדריכנו אל החירות.

"החלוץ ההולנדי במאבק"

קישורים לפועלו של שושו

ציטוט מעמוד פתיח הספר: "בשנת העשרים למותו של שושו בכלא הנאצים בהולאנד, מתיחדים עם זכרו חבריו מנעורים וחברי המחתרת החלוצית, שהיה הרוחח החיה בה והראשון להתנגדות. פעליו בתקופה ההיא משתקפים בעיקר במכתיו משנות הנעורים ומתקופת המחתרת, עד להפסקתם בינואר 1943. קוים לדמותו, לצמיחתו ולהתפתחותו הרוחנית ניתנים ברשימות ביוגרפיות של בני המשפחה וחבריו."

ההסכמה לפרסום הספר באתר ניתנה באדיבות בית לוחמי הגטאות.