פאולה קאופמן (ולט),  Paula Kaufman

 

פאולה וולט לבית קאופמן נולדה בספטמבר 1920 למשפחה ציונית מהמעמד הבינוני בדומברובה (פולין). היא גדלה בוינה, הייתה חברה ב"תכלת לבן" ו"השומר הצעיר" וסיימה ‏ את לימודיה בב"ס תיכון ובבי"ס לטקסטיל. בדצמבר 1938 עברה להכשרה בוורקדורפ בהולנד, משם עברה אחרי החיסול במרץ 1941, לאמסטרדם. באמסטרדם עבדה ‏ קודם במשק בית ומדצמבר 1941 ועד לירידתה למחתרת בינואר/פברואר 1943 בבית-ספר לאחיות בביה"ה היהודי הפורטוגזי ‏ (PIZ). היא הסתתרה במסגרת ה"החלוץ" במקומות שונים בהולנד ובינואר 1944 עברה לצרפת, שם עבדה עם חברי המחתרת החלוצית עד למאסרה ע"י הגרמנים בקיץ אותה שנה. ‏ היא הועברה ברכבת האחרונה ‏ שעזבה ‏ את פריס לפני השחרור לגרמניה, שם עברה דרך שורה ארוכה של מחנות ריכוז ועבודה עד לשחרורה בתום המלחמה בטרזין. היא חזרה משם להולנד ועלתה באפריל ‏ 1947 ארצה במסגרת "עליה "ג".

מעצרים ונסיונות הצלה

לאחר טלטולים רבים הגעתי בקיץ 1943 אל פראנס חריטסן בהארלם. בביתו מצאתי את קורט האנמן ואת לורה זיסקינד. האנמן, שבידיו היו כל החוטים של המחתרת החלוצית, לא יצא מן הבית בשל חיצוניותו היהודית.

יחד עם פראנס עסק בזיוף ניירות ובתכנון תכניות שונות. פראנס הטיל גם עלינו עבודות. כאשר הוברח נורברט קליין מבית-החולים, נאלצו כל החברים לעזוב את ביתו של פראנס; רק אני נשארתי וטיפלתי בנורברט. האנמן עבר לרוטרדם, לדירתה של לטי רודלסהיים. ‏ ביקר עוד פעם בהארלם, ואנו ביקשנוהו להישאר אתנו. הוא סירב, וכעבור ימים מספר נתפס.

בתחילת 1944 עברתי לצרפת, זמן קצר לפני מעצר החברים הפעילים. אותה שעה היה מאכס וינדמילר בהולנד, ורק מעטים נשארו לעבודה. חששנו שמאכס יחזור לחדרו בפריס וייתפס על-ידי הגיסטאפו, על-כן המתנו לו בתחנת-הרכבת. אך מאכס כבר ידע על מאסר הפעילים מפי תיאו סכאבינג, אחיו של טינוס, שבא מהולנד לפריס יום לאחר המעשה.

מאכס שוב הביא עמו ניירות גרמניים ומיהר דרומה, לחלץ חברים ש"נתקעו" אחרי שלא הצליחו לעבור לספרד. הוא הביאם לליון, ושם חיכו להזדמנות חדשה.

אני והבחורות האחרות חשבנו לברוח מפריס, אך חזרנו בנו. הלכתי לגיסטאפו וביקשתי עבודה. סיפרתי שעבדתי קודם-לכן בלשכת-בניה בעיר רואן, וכי ברצוני לעסוק בעבודה דומה בפריס. הצלחתי. רציתי להיוודע היכן נמצאים החברים שנאסרו, וקיויתי שיסדרו אותי לעבודה במחלקה המטפלת באסירים. אולם הם העבירוני למחלקת הביצורים בפריס.

הגרמנים הפכו גם בתים פרטיים לבתי-כלא, וביקרתי בהם. במחלקת הביצורים זכיתי בתפקיד אחראי, והתחלתי למסור תכניות-ביצורים לשירותי הביון האנגלים, דרך הולנד. אחרי פלישת בנות-הברית אי אפשר היה להגיע להולנד או לגרמניה. הודעתי שאני רוצה להתחתן עם נתין הולנדי המגויס בחזית המזרחית, ותוך חצי יום קיבלתי את כל הניירות הדרושים. נסעתי להולנד ומסרתי העתקים של התכניות הצבאיות שגנבתי. את התכניות המקוריות החזרתי למקומן, לפני נסיעתי. קארל אורוסלאן מסר לי את כתבתו של קצין-הקשר עם האנגלים.

הכרתי פרופסור גרמני בשם גינזבורג, שהוציא אנשים מאושויץ. האחות מבית-החולים, ממנו הוציאו את נורברט קליין, היתה חברה בארגון מחתרת הולנדי ואחיה, סטודנט בקלן, סייע בידי אותו פרופיסור. נפגשתי אתו באמסטרדם, והוא הבטיח לסייע לי להגיע לאושויץ ולקבל שם משרה, בתקוה שאפשר יהיה לנהל פעולות -הצלה במקום. זה היה ביוני 1944.

חזרתי לפריס על-מנת להיפרד והבאתי ניירות חדשים. מאכס הכיר בינתים שני אנשים בשם שארל ריבן ו"לידיה" (אולגה צ'רבינסקי). הם טענו שהם משירות המודיעין האנגלי, וכי הם מוכנים לעזור בהברחת חברינו מבית-הכלא. תמורת זאת דרשו תכניות גרמניות. כתבנו מכתב לקורט בפרן. הם העבירו אליו את המכתב והוא ענה. תשובתו היתה כתובה הולנדית, אבל באותיות גרמניות. משהו לא היה כשורה. לא ידענו כי שני האנשים הם סוכני הגיסטאפו. נתברר, שהתקינו מיקרופון מתחת לשולחן בית-הקפה לידו נפגשנו.

השלמתי את ההכנות לנסיעתי לאושויץ, ומסרתי את חדרי לעריק גרמני שחברים הביאוהו אלי ממקום עבודתם. בדרך לתחנה פגשתי את שארל והוא מסר לי מכתב בשביל אדם באמסטרדם, וסימני-היכר לפיהם אוכל לזהותו כשאפגשנו. ברגע שנפרד ממני, אסרוני. הבינותי מיד שידו בדבר, והאשמתיו. הגרמנים הציעו לי לעבוד למענם תמורת שכר רב (4,000 פראנק לחודש, חדר חינם, הוצאות ועוד 10,000 פראנק תמורת כל "ראש"). הם חיפשו את שאר החברים – את מאכס, מטה ואד לינויל. אותו ערב אסרו את מאכס וחלק מן החברים הצרפתים, ביניהם הנרי פוהורילס, חבר הפדראציה לנוער והמחתרת הציונית, אשר קפץ -. מן הרכבת.

העבירוני לבית-סוהר ששוכן בבית פרטי . חקרוני ועינו אותי קשות. לא גיליתי דבר. טענתי שאני יהודיה למחצה. תחילה לא ידעו הגרמנים שמסרתי תכניות לאנגלים. אך אחד החברים הצרפתים מסר עלי פרטים לא נכונים, אותם קראתי אחרי-כן בפרוטוקול שלו, והעדפתי לספר בעצמי על מעשי.

בבית-הכלא בפרן חקרו אותי כל יום שני, ושוב עינו אותי קשה. היו מוציאים אותי ליום שלם לגיסטאפו, ומחזירים אותי בערב.

הגרמנים ידעו על פעולות המחתרת שלנו. תחת לחץ של עינויים, נאלצו החברים לגלות דברים מסוימים, אולם הם ניסו שלא למסור אנשים אחרים או לגלות מקומות. מסרתי כתובת לא נכונה של פראנס. יום אחד הציבוני ליד חבר צרפתי גוסס ורצו שאספר את האמת על-ידו. ראיתי שהוא אבוד, ולא מסרתי כיצד הכרתי את הפעילים, אמרתי כי ראיתי את מאכס וקורט לראשונה במסעדה, וכי הם כינוני זונה… בראותם שאיני נכנעת, הניחו לי הגרמנים והעבירוני לדראנסי

לדראנסי הגעתי באוגוסט 1944. הייתי במחנה רק כמה ימים. האמריקאים התקרבו יותר ויותר, והגרמנים ברחו. מפקד המחנה רצה להוציא את כל היהודים, אך הוא קיבל רק קרון אחד, ובו דחס 50 איש – ביניהם גם את חברינו. הסתתרתי במחנה, אולם היהודים הלשינו עלי מתוך פחד שמישהו מהם יישלח במקומי. שולחתי לויימאר. ביקשו להעבירני לבוכנוואלד, אך שם לא הייתה מחלקה לנשים יהודיות. אסירים מבוכנוואלד עבדו בבית-הסוהר ויכולתי להתקשר באמצעותם עם חברי במחנה. מסרתי לשלטונות שאני הולנדית נוצרית וקיבלתי תעודה של אסירה פוליטית. שלחו אותי ממקום למקום, ובספטמבר 1944 הגעתי לאושויץ. עד נובמבר נשארתי בבירקנאו, אחר העבירוני לברגן-בלזן, למחנה האסירים. הרוסים כבר היו בסביבה. ראיתי חבר מן "החלוץ" בהולנד, שעבד בתור עגלון, וחברה שנעצרה יחד עם מנחם ומרים פינקהוף. הם חיו במחנה-ההחלפה בבלזן, בו היו התנאים טובים יותר. נפגשתי עם מנחם וביקשתי עזרה לאנשי המחנה שלנו. לא הכל נענו לבקשה זו, אבל היו שהביאו לבחורות במחנה=האסירים מזון ובגדים.

כעבור שלושה חדשים שוב העבירוני למקום אחר. עבדתי בבית-חרושת לפצצות. אחרי פסח הוסענו לטרזיינשטאט, נסיעה שארכה 10 ימים. שם נותרו כ-20 נשים בריאות. רצו להשמידנו, אך איחרו את המועד: הצלב האדום משוייץ הגיע למחנה, וכך ניצלנו. ביום השחרור ערכו "מפקד-האומות" בטרזיינשטאט. נתברר, שהיו שם הרבה יהודים נכבדים מהולנד. ערכו רשימות נפרדות של הולנדים ושל "חסרי-נתינות". את שמות ההולנדים הכריזו ברדיו, את שמותיהם של האחרים — לא. הבחורות לא ידעו לאן ללכת, כי לא ידעו את השפה.

פגשתי בטרנספורט של הצלב האדום חבר שהכרתיו מצרפת, והוא הציע לי לנסוע אתם. אולם פרופסור כהן, ראש היודנראט לשעבר, ופרופסור מאיירס התנגדו שאסע לפני ההולנדים. גם בחלוקת החבילות קיפחו ההולנדים את האחרים.

נסענו, 40 איש, במכוניות הצלב האדום. בהולנד הכניסונו למחנה-קליטה, וכל מי שבא ממחנה-ריכוז קיבל 10 גולדן. יעצו לנו לברוח מהמחנה, ורופא הולנדי אחד עזר לנו בכך.

משקלי היה 37 קילו, אולם כעבור 3 שבועות יצאתי שוב לצרפת ועבדתי בארגון עליה ב'. מהחברים המגורשים חזרו ציפי, פאול וולף, קורט ריילינגר ואני. היתר נספו. את קורט ריילינגר פגשתי באוגוסט 1945 בצרפת ; זמן קצר לאחר"מכן נהרג בתאונת-דרכים בהולנד.

הפעולה בצרפת נמשכה. היה הכרח לסדר מקומות-הכשרה זמניים לחברים, ולהשיג להם תעודות ליגאליות. קיבלתי גם אישור על השתתפותי במחתרת הצרפתית וההולנדית.

פאולה קאופמן-ולד

מתוך "המחתרת החלוצית בהולנד הכבושה" עמודים 222-225

 

פאולה קאופמן, בת להורים אוסטרים, נולדה ב-05/09/1920 בדומברובה, פולין.

נפטרה באביב שנת 2013 בתל-אביב.

 

קישורים לפועלה של פאולה במחתרת "קבוצת ווסטרוויל"

האוסף כולל:
– עדות בהולנדית, מ – 1946.
– עדויות בעברית: מאוגוסט 1955, מ – 31/12/1987, ועדות ללא תאריך.
בעדויות:
– ההגעה ב – 1938 להכשרת "ורקדורפ" (Werkdorp) בווירינגרמר (Wieringermeer), הולנד.
– המעבר לאמסטרדם (Amsterdam) ב -1941, עם חיסול ההכשרה בווירינגרמר.
– העבודה בבית חולים יהודי בעיר, בחסות ה"יודסה ראד" (Joodse Raad).
– עזרה לבורחים מ"התאטרון היהודי – ההולנדי" (Joodsche Hollandsche Schouwburg) באמסטרדם.
– הסתתרות מתחילת 1943 בצריף, ביער ליד אפלדורן (Apeldoorn).
– הסתתרות בהארלם (Haarlem), אצל פרנס חריטסן (Frans Gerritsen), חסיד אומות העולם.
– הבריחה לצרפת בתחילת 1944.
– עבודה בזהות שאולה במשרדי הגסטפו בפריז (Paris).
– העברת מסמכים של הגסטפו למחתרת הצרפתית, למודיעין הבריטי ולחברים במחתרת החלוצית מהולנד שפעלו בצרפת.
– הלשנה של קרל רייבן (Karl Reiben), שכונה "צ'רלס" (Charles), ושל אולגה צ'רבינסקי (Olga Czerbinski), שכונתה "לידיה" (Lydia), ומאסר פעילי המחתרת החלוצית ההולנדית בפריז ביוני 1944, על ידי הגסטפו.
– ההעברה למחנה דרנסי (Drancy) באוגוסט 1944.
– הגירוש למחנה בוכנוואלד (Buchenwald), ונדודים מכלא לכלא ברחבי גרמניה.
– ההגעה למחנה ברגן – בלזן (Bergen – Belsen) בנובמבר 1944.
וכן:
– חליפת מכתבים בהולנדית, מ – 21/5/1944 עד 5/8/1944, בין קאופמן לבין חברים מהמחתרת החלוצית בהולנד.
– חליפת מכתבים בגרמנית ובהולנדית, מ – 12/12/1945 עד 18/10/1947, בין קאופמן לבין חברים מההכשרה ומהמחתרת החלוצית.
– חליפת מכתבים בצרפתית, מ – 29/11/1944 עד 14/12/1944, בין אדית קאופמן (Edith Kaufman), דודתה של פאולה, לבין גורמים רשמיים שונים בצרפת, בנוגע לשחרור פאולה ממאסר הגסטפו.
– תעודות אישיות מ – 21/3/1941 עד 1947, על שם פאולה קאופמן.
– רשימת הקודים בהם השתמשו חברי המחתרת החלוצית ההולנדית.
– כתבות בעיתונים צרפתיים.